רחוב בן-יהודה בתל אביב הוא רחוב מסחרי, אם כי לא מרכזי כמו דיזנגוף או אבן גבירול, ובוודאי שאינו יוקרתי כמו דיזנגוף סנטר או
קניון רמת אביב. כותב שורות אלו מכיר אותו היטב, אולי יותר טוב מכל רחוב אחר בעיר למעט אלו הצמודים למקום מגוריו. ניתן לומר בוודאות: מצבן של החנויות ברחוב בן-יהודה מעולם לא נראה רע יותר.
אתמול (יום א', 12.4.20) הלך הכותב לכל אורכו של הרחוב, משני צידי הכביש, מפינת אלנבי (מוגרבי ובניין מגדלור) עד לנקודת בה הוא מתחבר לרחוב דיזנגוף, מרחק כשלושה קילומטרים. ניתן להעריך, כי ב-250 בתי הרחוב יש כ-350 חנויות; יש בניינים עם חנות אחת, ברבים יש שתיים, בבודדים יש שלוש, בחלקם אין אף חנות.
המאזן עגום: 54 חנויות סגרו את שעריהן - לא זמנית בגלל הקורונה, אלא לתמיד. 12 מתוכן הודיעו שעברו למיקומים אחרים - מה שאומר שתריסר חנויות אחרות נסגרו, חלקן באותו רחוב עצמו. 42 הנותרות לא יחזרו בצורה כלשהי אחרי הקורונה. ולא הבאנו בחשבון שטחים מסחריים העומדים פנויים עוד מלפני המשבר וכאלו המצויים בבניינים שבשיפוצים; יחד עם אלו, יש ברחוב כולו למעלה מ-60 נכסים פנויים - קרוב ל-20% מכלל החנויות.
זהו שיעור מדאיג מאוד. אם נביא בחשבון את אלו שנסגרו לחלוטין, מדובר ב-12% מכלל החנויות ברחוב. אם נביא בחשבון את כולן, מדובר ב-15%. וזה אחרי סגר ומגבלות של פחות מחודש. מה יקרה בשבועות ובחודשים הבאים? הרי אפילו כאשר הכלכלה תחזור לאיטה לשגרה, מדובר בחודשים ארוכים של פעילות חלקית בלבד, עם סכנה לא מבוטלת של גלי מגבלות נוספים אם חלילה הנגיף יכה שוב.
נכון שהחנויות ברחובות צפויות להיות הראשונות שייפתחו, אך הן עדיין יידרשו לשמור על ריחוק חברתי, להגביל את כניסת הקונים ולמדוד את החום. יתרה מזאת: רחוב בן-יהודה בנוי במידה מסוימת על התיירים המשתכנים בבתי המלון שברחוב הירקון שממערב לו, והללו לא יחזרו לפחות עד החודשים האחרונים של השנה. שלא לדבר על הענפים הצפויים להיות מושבתים עוד זמן רב: מספרות, מסעדות, בתי קפה, רפואה אלטרנטיבית.
בהקשר זה חשוב לציין, כי ככל שניתן ללמוד מן העקבות שנותרו בחלק מן החנויות שכבר נסגרו - המשבר אינו מבחין בין הענפים. יש ביניהן מסעדות, משרדי תיווך, חפצי אמנות, שירותי צילום, תכשיטים, מרכול, איפור, אופניים חשמליים ומספרה. כלומר: המשבר גובה קורבנות כלכליים על ימין ועל שמאל, וזה כאשר כאמור אנו מצויים כנראה רק בשלבים הראשונים של היבטיו הכלכליים. קריסת העסקים גם עלולה ליצור כדור שלג, משום שככל שיתרבה מספר החנויות הריקות - כך תפחת תנועת הקונים ברחוב כולו, וחוזר חלילה.
עוד תופעה מעניינת היא, שבחלונות הראווה של משרדי התיווך ברחוב בן-יהודה כמעט ולא ניתן למצוא מודעות על חנויות. נראה, שהמתעניינים פונים לאחר שהם רואים את הנכס עצמו. חוץ מזה, משרדי התיווך פונים במובהק לתיירים ולמשקיעי חוץ, כפי שניתן ללמוד מריבוי המודעות באנגלית ובצרפתית, והללו מתעניינים בדירות.
מן המודעות הבודדות שראינו ניתן ללמוד, כי חנות קטנטנה של עשרה מ"ר עולה 2,300 שקל לחודש (כולל ארנונה), בעוד תמורת 60 מ"ר דורשים 6,600 שקל (לא כולל ארנונה). מספרים אלו שבים ומלמדים, כי הסיוע הממשלתי לעסקים הקטנים - גם לאחר שהוגדל ל-10,000 שקל בגין חודש מארס - אינו מותיר סכום ממשי לפרנסת העוסקים, לאחר התשלומים הקבועים (דמי שכירות, ארנונה, ועד בית, מימון).
המסקנה ברורה: בלא סיוע ממשלתי מיידי וממשי, חנויות רבות עוד יותר ברחוב בן-יהודה - ובכל יתר רחובות המסחר בתל אביב ובישראל - יקרסו. את הסיוע צריך לתת כעת, משום שעסקים קטנים אינם מחזיקים ביתרות מזומנים המאפשרות להם לשרוד יותר מאשר שבועות בודדים. מן הראוי שהפקידים ומקבלי ההחלטות יסתכלו מה קורה בשטח. אולי זה ישכנע אותם לפעול בצורה הרבה יותר משמעותית מהמעט, מעט מדי ומעט מאוד, שעשו עד כה.