הרוצח מגטו לודז', הסדיסט ממחנה פלשוב

תקציר חקירתו של פאול בדר מפולין, אשר הושבע כחוק והצהיר: אני בן 29, אזרח פולין, נולדתי בלודז'. כתובתי הקבועה היא פומורסקה 101 לודז'. כיום אני מתגורר בגיזֶן שליד פרנקפורט, אַבַּלְשְטְרָאסֶה 11. נלקחתי לגטו לודז' במארס 1940 משום שאני יהודי, ואולצתי להתגורר ב[רחוב] ווֹלְבּוֹרְשָה 25 עד אוגוסט 1944. אז נשלחתי לאושוויץ לשלושה שבועות, ומשם למחנה דוֹרָה[-מיטֶלְבָּאוּ] שליד נוֹרְדְהָאוּזֶן. בסוף מארס 1945 הועברתי ל[ברגן-]בלזן, שם שוחררתי בידי הבריטים ב-15 באפריל 1945. ב-31 בדצמבר 1945 נלקחתי לתאי המעצר בבלזן, שם – במהלך מסדר זיהוי שהורכב מחמישה אנשים – בחרתי את האיש אליו אני מתייחס בתצהירי בשם זַיְיפֶרְט. הוא היה האחראי על המינהל בגטו לודז'. הועסקתי במשרד המזון בגטו, וכך באתי לעיתים קרובות במגע עם זַיְיפֶרְט. אני יודע שהוא היה אחראי במידה רבה לתנאים המחרידים בגטו, ובמיוחד למנות המזון הבלתי-מספיקות ולסידורי ההזנה שהיו ללא ספק הגורם הישיר למותם של אלפים רבים מבין תושבי הגטו. בין 1942 ל-1944, עד שהגטו חוסל סופית [באוגוסט 1944], נשלחו להשמדה משלוחים רבים של גברים, נשים וילדים. מאחר שבכל המקרים הללו הועסקתי בהעלאת הקורבנות על המשאיות, ראיתי את זַיְיפֶרְט נוטל חלק פעיל בסלקציות. האנשים היו צריכים לרדת [מהבתים] ולהתייצב בשורה בפני זַיְיפֶרְט, שהורה לחלק מהם לעמוד בצד אחד. אנשים אלו הועלו מאוחר יותר על המשאיות ושוב לא נראו או נשמעו. בספטמבר 1942 נכחתי כאשר זַיְיפֶרְט בחר את ארבע אחיותי – מלה בדר, רגינה בדר, איבקה בדר וסאלה בדר – ואת אחי, שמעון בדר, כולם יהודים פולנים, מחוץ לוולברסקה 25, כדי שיילקחו במשלוח שעזב את לודז' להשמדה. הוא כלל [במשלוח] גם ידיד ותיק שלי – היהודי הפולני פרידמן, שהתגורר בוולברסקה 25. הם אולצו לעלות למשאיות הממתינות יחד עם רבים אחרים שנבחרו בידי זַיְיפֶרְט, וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי או שמעתי אותם. במהלך המצוד למשלוח הזה להשמדה בספטמבר 1942, הועסקתי שוב בהעלאת האנשים שנבחרו למשאיות. מובן שניסיתי לפעול שיהיה להם נוח ככל האפשר, ולכן אמרתי להם לשבת קרוב ככל האפשר. זַיְיפֶרְט פיקח על ההעלאה וכאשר הבחין במה שעשיתי, ניגש אלי ואמר: "אל תעשה כזאת מהומה עם היצורים הללו, פשוט תדחוס אותם זה על זה, וכאשר המשאית תהיה מלאה – תעלה ותקפוץ עליהם כדי לעשות מקום לנוספים". כאשר לא עשיתי זאת, זַיְיפֶרְט שלף את אקדחו ואיים לירות בי בשל אי-ציות לפקודתו. במהלך אותו מצוד בספטמבר 1942, אני זוכר שבאחת ההזדמנויות המשאית שלנו נעצרה ליד בית החולים ברחוב דְרֶמוֹבְסְקָה. זַיְיפֶרְט היה איתנו באותה עת, וכאשר הגענו לשם היו כמה אנשים ברחובות הסמוכים. איש לא היה אמור להיות בחוץ, וכאשר זַיְיפֶרְט ראה את האנשים – הוא שלף את אקדחו וירה בהם. ראיתי אותו פוגע בנער כבן 16 שנפל ארצה, צורח בקול. לכן זַיְיפֶרְט ניגש אליו וראיתי אותו יורה שלוש יריות בראשו של הנער. הנער שוב לא זז. יום אחד, בקיץ 1943, יהודי גנב חתיכת עור מבית מלאכה בגטו. האיש נמצא וכונסה פגישה גדולה בשדה מרישין, ורבים מתושבי הגטו ואני בתוכם אולצו להשתתף. כאשר כולם נכחו, שמעתי את זַיְיפֶרְט נותן פקודה לתלות את היהודי וכולנו נכחנו כאשר גזר הדין הוצא לפועל. הראו לי תמונות שונות ומתוכן בחרתי את האיש בתמונה DPS בתור בִּיבּוֹב, שהיה Amtsleiter בגטו לודז'. כעת נאמר לי ששמו המלא הוא הנס ביבוב. ביבוב היה האחראי על גטו לודז' ועל כל היהודים שהתגוררו במחוזות השכנים. הוא מילא תפקיד מרכזי בסלקציות שנערכו בהזדמנויות שונות בין 1942 ל-1944. ראיתי אותו בוחר אנשים מבין אלו שהועמדו בשורה לפניו, ואלו שנבחרו נשלחו במשאיות ושוב לא נראו או נשמעו. במהלך המצוד בספטמבר 1942 ליד בית החולים ברחוב דְרָמוֹבְסְקָה, ניסו גבר ואישה, כבני 45, לברוח מהמשלוח שהלך ונאסף. הם ניסו לטפס על הגדר כאשר ביבוב הגיע במכוניתו. הוא ראה אותם ונסע לעברם. ראיתי אותו לוקח אותם לשדה תפוחי אדמה סמוך, שם הוא אילץ אותם לזחול כאשר פניהם צמודים זה לזה. לאחר מכן הוא הלך מאחורי האישה, שלף את אקדחו וירה בחלק האחורי של צווארה. הכדור ודאי חדר לצווארה ואז פגע בגבר, משום ששניהם התמוטטו ושוב לא זזו. ראיתי רצח נוסף שביצע ביבוב בתחילת אוגוסט 1944. הייתי במקרה ברחוב מָארֶנָרְסְקָה וראיתי יהודי זקן כבן 70 יושב על חבילת בגדים מחוץ לבית מספר 81. האיש היה במצב מעורר רחמים, פניו היו כחושות, רגלו מנופחת מאוד והוא ייבב. ביבוב שם לב אליו, ניגש אליו וירה בו באקדחו שלוש או ארבע פעמים. היהודי התמוטט מיד ושוב לא זז.

• 2 בינואר 1946

תצהירה של גֶנָה גולדפינגר, לשעבר מ-גְרוּנְשְטְרָאסֶה 14 קרקוב. הושבעה בפני מייג'ור סאביל ג'פרי צ'מפיון, חיל התותחנים המלכותי, הצוות המשפטי, קבוצת חקירת פשעי המלחמה מספר 1. אני בת 22 ונאסרתי ב-10 במארס 1942 בגטו קרקוב ולאחר מכן נלקחתי למחנה פלשוב, שם נשארתי עד 14 בינואר 1945. לאחר מכן נלקחתי למחנה אושוויץ, שם נשארתי יומיים לפני שהועברתי ל[ברגן-]בלזן. בכל יום בזמן שהותי במחנה פלשוב ראיתי את ס"ס הָאוּפְּשְטוּרְמְפיהרֶר [סרן] [אָמון] גֶת בודק אנשים במסדר [למציאת] כל מיני עבירות קטנות, כגון חוסר גילוח או אי-עמידת דום וכדומה. כאשר הוא בדק אנשים כאלו, הוא לא נתן להם אפשרות להסביר ופשוט ירה בראשיהם. גֶת תמיד החזיק את אקדחו בידו כאשר הסתובב במסדר. לחלק מהאנשים הוא ירה ביד ולחלק בגוף, אבל הוא תמיד ירה כדי להרוג, ואם הקורבנות לא מתו – הוא סירב לאפשר למישהו להגיש להם עזרה רפואית. ל-גֶת גם היו תמיד במסדר שני כלבים מאומנים אותם שיסה באנשים, וראיתי את הכלבים הללו פוצעים אנשים. אני אחות מוסמכת, ומנסיוני אני יכולה לומר שכל מי שנורה במסדר – מת. מדי יום ירה גֶת לפחות ב-30 איש. ביולי 1942 חזרתי למחנה פלשוב עם קבוצת עבודה, וראיתי שכל המחנה ניצב במסדר תחת שמירה של כ-100 אנשי ס"ס אוקראינים תחת פיקודו של גֶת. ראיתי את גֶת מסתובב ומוציא אנשים מהמסדר. אז היה עליהם להתייצב לפני המסדר ולהתפשט כליל. אז הם אולצו להתכופף על שולחנות, שהוצבו שם למטרה זו, והוכו בידי השומרים האוקראינים במוטות גומי עבים. ראיתי 1,000-500 איש מוכים בצורה זו, ורובם לא היו מסוגלים לעמוד לאחר מכן. הפצועים בצורה הקשה ביותר נלקחו לבית חולים, אבל האחרים אולצו להמשיך בעבודתם למחרת בבוקר. כאשר מישהו מהשומרים שהשתתפו בהלקאה התעייף, גֶת החליף אותו. גֶת נאסר בידי הגסטאפו בסוף אוקטובר 1944 בשל חוסר יושר [שחיתות] במחנה. אנשים אחרים בבקתה שלי אמרו לי, כי לפני ש-גֶת נאסר, הוא ירה במנהיג המחנה, וְלֶק הילוביץ, ובאשתו מרישה. הסיבה לכך הייתה שהילוביץ ידע על מעשיו של גֶת. הייתי מתארת כך את גֶת: הָאוּפְּשְטוּרְמְפיהרֶר אָמוֹן גֶת, כבן 36, גובהו שישה רגל ושני אינטש [1.91 מטר], משקלו 102 ק"ג, בנוי היטב, עיניים כהות, שיער ישר וכהה, פנים סגלגלים, גוון פנים חום, אף ישר, שפתיים מלאות, מגולח למשעי, שיניים טובות, הולך בכבדות רבה ודמוי קוף. הוא פרש טוב, יורה היטב ומדבר באיטיות, בורר את מילותיו ומשתמש במחוות תיאטרליות.

• 7 ביוני 1945