קחו למשל את בג"ץ חוק ההסדרה

"אמר ר' אבא, אמר שמואל: שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים: הלכה כמותנו; והללו אומרים: הלכה כמותנו. יצאה בת-קול ואמרה: אלו ואלו דברים אלוהים חיים והלכה כבית הלל" – דבריה הידועים של הגמרא במסכת עירובין (דף י"ג, עמוד ב'). תמיד התקשיתי להבין זאת. הכיצד ייתכן ש"אלו ואלו דברים אלוהים חיים"? הרי המחלוקות בין בית שמאי לבין בית הלל הן בהלכה למעשה, ולא ניתן לעשות את מה ששני הצדדים אומרים. אז איך יכול להיות שיש לשניהם את אותו משקל? לכאורה, זה נראה כמו אחד הסיפורים הידועים ביותר על חכמי חלם. שניים מתושבי העיר באו לדין תורה בפני הרב. שמע הרב את הראשון ואמר: אתה צודק. אמר השני: רבי, תשמע בבקשה גם אותי. נענה לו הרב, האזין ואמר: גם אתה צודק. הרבנית, שישבה בצד, התערבה: אמור לי בבקשה, בעלי היקר, איך ייתכן ששניהם צודקים? גירד הרב בראשו, קימט את מצחו, ליטף את זקנו ולבסוף פסק: גם את צודקת. תרבות הדיבור – או שמא "תרבות" הדיבור – של ימינו נתנה לי את התשובה. "אלו ואלו דברים אלוהים חיים" – פירושו של דבר: שניהם לגיטימיים באותה מידה. איש לא אמר לעמיתו/יריבו: אתה מקשקש, אין טעם לשמוע אותך, אין לך מושג בגרוש. להפך: שני הצדדים האזינו בכבוד זה לזה, ניהלו דיון לגופו של עניין, נימקו והתווכחו, ולבסוף הכריעו. הגמרא בעירובין אומנם מדברת על התערבות שמימית, אך ממקורות אחרים אנו יודעים שההחלטות התקבלו בהצבעה בבית המדרש המרכזי. יתרה מזאת: חכמינו אף מספרים, כי אנשי בית שמאי ואנשי בית הלל נהגו זה בזה באחווה, ואף היו "נישואי תערובת" בין שתי הקבוצות. בקיצור: זה היה ההפך הגמור מהצורה בה מתנהלים כיום דיונים ציבוריים. היום הדיון הוא על האיש ולא על ה-issue, היום פוסלים את הדעה האחרת במקום להתדיין איתה, היום העובדות – שפעם היו "רק" לא חשובות – הפכו לבלתי רלוונטיות, היום תוקפים אישית את בעל העמדה במקום להגיב עליה עניינית.

התגובות הפבלוביות לפסק דינו של בג"ץ בנושא חוק ההסדרה (9.6.20) היו דוגמה מצוינת לתופעה הזאת. פסק הדין כולל 107 עמודים. הנהלת בתי המשפט אומנם הפיצה לתקשורת גם תמצית של שלושה עמודים, אך לפי המהירות והתוכן של רוב התגובות בשדה הפוליטי – המגיבים לא קראו אפילו אותה. הם שמעו/ראו כותרת – ומיד ירו. הימין, כמובן, תקף את בית המשפט העליון. השמאל, כמובן, חגג את נצחונו. אם מישהו מן המגיבים מהם היה טורח לרפרף בפסק הדין, הוא היה מגלה שהתמונה הרבה יותר מורכבת. בג"ץ קבע, כי התכלית של הסדרת ההתיישבות ביהודה ושומרון שהוקמה שלא כחוק – לפחות זו שנעשתה בתום לב ותוך עידוד ממשלתי – היא ראויה, ושיש למצוא פתרון לבעיה אנושית ומינהלית זו. הפגם הבסיסי בחוק ההסדרה, הסבירה אסתר חיות, נעוץ בכך שהוא גורף, לא בודק כל מקרה לגופו, ומעניק העדפה ברורה וחד-צדדית לזכויות הישראלים על פני זכויות הפלשתינים – שגם להן ישראל מחויבת, מכוח היותה השולטת בשטח. את אותה מטרה ראויה, המשיכה חיות, ניתן להשיג בשורה של אמצעים יותר שוויוניים ופחות דורסניים, ובראשם תקנת השוק. כלומר: בג"ץ אומר שמן הראוי לפתור את הבעיה הקניינית של הקרקעות ביו"ש, בצורה שתמנע הריסת בתים ועקירת יישובים. הבעיה איננה בעיקרון אלא בדרך. אי-אפשר לבוא בוקר אחד ובהינף יד לשלול זכויות, להפקיע קרקעות ולתת פיצוי. זה לא נעשה בשום מקום, וזה לא יכול להיעשות ביו"ש – קובע פסק הדין. הימין יכול להיות מרוצה מן ההכרה בעיקרון ולתקן את הטעון תיקון ברמת המעשה; השמאל יכול להיות מרוצה מפסילת החוק הנקודתי. מובן שראוי ואף חיוני להתווכח על פסקי דין בכלל, ובוודאי על פסק דין כה חשוב הנוגע בליבת המחלוקת המדינית בישראל. אלא שאם בית הלל ובית שמאי היו מקיימים את הדיון, הוא היה אחרי קריאת פסק הדין במלואו ותוך נכונות להאזין לדעה ההפוכה. אצלנו ה"דיון" הוא מתוך דעות קודמות ואף קדומות, תוך אדישות מוחלטת לבסיס העובדתי עליו הוא אמור להתקיים.

התגובות מימין לבג"ץ ההסדרה היו אופייניות למחנה זה – ואני אומר זאת מידיעה ישירה וגם בצער, כמי ששייך אליו כל ימי חייו. בשנים האחרונות "מצטיין" מחנה הימין בפברוק טענות כלפי מערכות האכיפה והמשפט, עד כדי המצאות בדיוניות לחלוטין. כמה דוגמאות בולטות. באחד מעלוני השבת המופצים בבתי הכנסת ראיתי בזמנו כתבה על היועצים המשפטיים לממשלה המתנכלים לימין, ובראשם "יאיר קליין שתפר את התיק ליעקב נאמן". מה לעשות, ומעולם לא היה יועץ משפטי ששמו הפרטי "יאיר" ומעולם לא היה אחד ששם משפחתו "קליין". הימין אוהב לטעון, שהנשיאה מרים נאור מנעה גירוש מסתננים. לא היה ולא נברא; זהו סילוף גמור של פסק הדין שנתנה בנושא. רק בשבוע שעבר טען עיתונאי מכובד מאוד מן הימין, שעודד שחם – אחד משופטי נתניהו – הוא יוצא הפרקליטות ולכן טבוע בו הדנ"א שלה; שחם עבד בה שנה אחת בלבד מתוך 27 שנותיו כעורך דין, לעומת שלוש שנים כעורך דין פרטי. טענה חוזרת ונשנית היא שחוק יסוד כבוד האדם וחרותו אושר באישון לילה בידי קומץ חברי כנסת; הוא אושר בשעת ערב מוקדמת ברוב של 32 חברי כנסת (כולל מן הימין) נגד 21. מה שקורה הוא, שטיפש אחד – או כזבן אחד – זורק אבן של בלוף לבאר הדיון הציבורי; ואזי גם אלף חכמים – או דוברי אמת – לא יצליחו להוציא אותו, כדבריו של שארל לואי מונטסקייה. כולם מצטטים זה את זה, כי הרי הדברים נכתבו באינטרנט/בפייסבוק/בעיתון, אז הם בוודאי נכונים. איש אינו טורח לבדוק את העובדות, כל עוד הטענות מתאימות לאותן דעות קודמות/קדומות, שהרי – כפי שכתב איש השיווק רוי דורשטיין בכותרת מאמר בשנת 1945 – Don't Confuse Me With Facts!. וכפי שנאמר בשלט חייכני שהוצב זמן קצר לאחר מכן במשרדו של פוליטיקאי דמוקרטי בכיר: I've made up my mind – don't confuse me with facts. בתי המשפט מצידם תורמים להנצחת העיוותים הללו, משום שכמעט לעולם אינם מגיבים ואינם מעמידים את הדברים על דיוקם. כאשר התרבו ההתקפות על פסק דינה בנושא המסתננים, עשתה נאור צעד נדיר ביותר והסבירה בפומבי מה באמת כתבה שם. אך כאמור, לרוב הסילופים/הכזבים עוברים ללא תגובה וכך גם מקבלים סוג של אימות וחיזוק. הגיע הזמן שמערכת בתי המשפט תפסיק לשבת על הגדר, תיכנס למגרש ותגיב כאשר הולכים על הרגליים שלה במקום על הכדור.

כבר אמרתי זאת מספר פעמים, ואני מרשה לעצמי לחזור על כך משום שהדברים מצויים בליבת הדיון כאן. לגבי בנימין נתניהו אין כמעט אפשרות לקיים שיח ענייני, כי הדעות עליו חלוקות מקצה לקצה ובקנאות המזכירה מלחמת דת. לתומכיו הוא המשיח ויישאר כזה אפילו אם יתברר שהוא מרגל אירני; למתנגדיו הוא השטן ויישאר כזה אפילו אם יביא שלום עולמי. הדעות כה קיצוניות, עד שאפילו אי-אפשר לדבר כאן על שיח. התפישה המקובלת ברחוב הישראלי היא, שאתם יכולים להיות או בעד נתניהו או נגדו. אתם לא יכולים להסכים איתו בדבר אחד ולמתוח עליו ביקורת בדבר אחר. אתם לא יכולים להיות במחנה הימין ולסבור שהוא אינו ראוי להיות ראש הממשלה. אתם לא יכולים להיות במחנה השמאל ולשבח אותו על הטיפול בקורונה. אם אתם בצד של נתניהו – אזי המשטרה והפרקליטות קשרו קשר להפיל אותו; אסור לכם להגיד מילה טובה על ליאת בן-ארי. אם אתם בצד שנגד נתניהו – אזי הוא מושחת שחייב ללכת מחר בבוקר לבית הסוהר; אסור לכם להגיד מילה רעה על אביחי מנדלבליט. אני לא יודע מהיכן באה ההקצנה הזאת; זהו עניין למחקר סוציולוגי, פוליטי ותקשורתי. מה שאני כן יודע הוא, ששני הצדדים עושים הכל כדי להביא את ההקצנה לשפל העמוק ביותר – וכמו שאמר פעם קצין בריטי על אחד מפקודיו: הוא הגיע לתחתית ומשם המשיך לחפור. ושיהיה ברור: ככל שיתקדם משפט נתניהו, זה יהיה עוד יותר גרוע – וזה עלול להגיע למחוזות של אלימות פיזית. נתניהו עצמו רק תורם להגברת הקיטוב, בדיוק כמו חברו דונלד טראמפ – עליו נדבר בקטע הבא. בהחלט ייתכן שנתניהו באמת מרגיש נרדף; אבל הוא ראש הממשלה ואסור לו, פשוט אסור לו, לדבר כמו אחרון העבריינים. ראש הממשלה מחויב לאיפוק; תארו לעצמכם שהוא יגיב מהבטן על כל טיל מעזה או על כל צרור מלבנון. זה נכון גם כאשר מדובר בענייניו האישיים. אם ראש הממשלה אינו מסוגל לרסן את עצמו – הוא אינו יכול להמשיך בתפקידו. על אחת כמה וכמה, אם בגלל כתב אישום נגדו – הוא מוכן למוטט על כולנו את בית שלטון החוק. אם חלילה נגיע לגילויי אלימות, לנתניהו יהיה בהם חלק משמעותי.

אי אפשר לדבר על דיבור, בלי לדבר על הדיבורים של דונלד טראמפ. האיש הפך את האלימות המילולית לסמל המסחרי שלו, ודרדר את השיח הפוליטי בארה"ב לתהומות שמעולם לא נראו שם. וזה לא שהמצב היה טוב לפני טראמפ; כבר כמה עשורים שהקיטוב המפלגתי בארה"ב הולך ומקצין, וממילא גם ההתקפות ההדדיות. אבל טראמפ הביא את זה למקומות שאיש לא חשב שהם ייתכנו, ודאי שלא מצד נשיא ארה"ב. אם נתחיל לצטט כאן את העידוד שנותן טראמפ לתיאוריות קונספירציה – לא נסיים עד כניסת השבת. ציטוטים של איומיו להשתמש בכוח, יעסיקו אותנו עד צאת השבת. אפילו רשימת שמות הגנאי שהוא מעניק ליריביו תגזול מאיתנו זמן יקר של ערב שבת, אז הנה רק רשימה חלקית מאוד: הילארי המושחתת (הילרי קלינטון), סטיב הרָטוב (יועצו הבכיר לשעבר, סטיב בנון), ג'ו ביידן הישנוני, קולין פאואל הוא בוק גמור, מרקו הקטן (הסנאטור הרפובליקני מרקו רוביו), איש הטילים הקטן (קים ג'ונג און), טד השקרן (הסנאטור הרפובליקני טד קרוז), פוקהונטאס (הסנאטורית הדמוקרטית אליזבת וורן), ברני המשוגע (ברני סנדרס), פסיכו ג'ו (מגיש הטלוויזיה ג'ו סקרברו), מיקה הטיפשה כמו אבן (מגישת הטלוויזיה מיקה בז'ז'ינסקי), שיף הנכלולי (יו"ר ועדת המודיעין, אדם שיף), אל פרנקנשטיין (הסנאטור הדמוקרטי לשעבר אל פרנקן). טראמפ אומר את כל זה משתי סיבות. האחת: הוא באמת בריון. השנייה: ה-base שלו מת על זה. אלא שמה שאמרנו על ראש ממשלת ישראל, חל ביתר שאת על נשיא ארה"ב. המשרה מחייבת שאפילו עוזריו הקרובים ביותר יפנו אליו כ-Mr. President ולא בשמו הפרטי ומצווה לקום בהיכנסו לחדר – בשל כבודו של התפקיד ובשל כבודה של המדינה. בה במידה, היא מחייבת את הנושא בה להתנהג בצורה מכובדת וממלכתית, ולא משנה כמה הוא כועס ולא משנה כמה תוקפים אותו. זהו אולי הנזק הגדול ביותר שגרם טראמפ בארבע השנים האחרונות, והוא גרם המון נזקים כבדים: שלילת הלגיטימיות של כל מה שאינו בצד שלו – כולל פוליטיקאים מן המפלגה שלו וכולל מי שהוא עצמו העניק להם תפקידים בכירים בממשלו. טראמפ אומר בצורה הכי גלויה, שהיחס אל האחר צריך להיגזר לא ממעשיו ותכונותיו, אלא על-פי נייר לקמוס אחד ויחיד: האם הוא בעד או נגד דונלד טראמפ. מה שאצלנו צומח מלמטה בנושא נתניהו, אצל טראמפ צונח מלמעלה: או שאתה נאמן לטראמפ, או שתהיה מרמס ללשונו חסרת הרסן. ואם הנשיא מתנהג כך, עשרות מיליוני אמריקנים – ובעיקר ילדים – לומדים שזה מותר וזה אפילו כדאי. עובדה: תראו לאן זה הביא את טראמפ.

אין לי תשובה פשוטה, ואולי אפילו אין תשובה בכלל. כל הסימנים מלמדים שהשיח הציבורי ימשיך להתדרדר מכל הבחינות: הקשר שלו לעובדות, איכות הלשון, הנכונות להקשיב. במידה רבה, כבר לא מדובר על שיח ציבורי אלא על מונולוגים – בהגדרה הנפלאה של שייקה אופיר ב"מורה לאנגלית": "דיאלוג זה בדיוק כמו מונולוג, חוץ מזה שמונולוג הוא אדם אחד מדבר עם עצמו; דיאלוג הוא שני בני אדם מדברים עם עצמם". מובן שאיננו יכולים לצפות לשינוי לטובה מצידם של מובילי דעת הקהל – הפוליטיקאים; הללו משגשגים על הקצנה והתרסה. גם מן התקשורת לא תבוא הישועה; תראו למשל את שני העיתונים הנפוצים ביותר בישראל – ישראל היום וידיעות אחרונות. מאז הקמת הממשלה הנוכחית, קשה מאוד למצוא הבדלים בין האופן בו השניים משעבדים לחלוטין את הדיווח החדשותי (להבדיל מן הסיקור הפרשני) לטובת ההטיה האידיאולוגית והמסחרית – זה בעד הממשלה וזה נגדה. אפילו מצד המורים לא תבוא הישועה, כאשר מנהיגים מכזבים לנו בלא למצמץ ופועלים בצורה אנוכית תוך התעלמות מוחלטת מטובת התלמידים והציבור. כל מה שנשאר הוא ללכת במסלול שהציע ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, סניגורם של ישראל. הוא אמר כי גילה שהציבור בעירו אינו מקשיב לדברי המוסר שלו, ולכן החליט תחילה לתקן את משפחתו; ואז הגיע למסקנה, כי כדי לעשות זאת – עליו קודם כל לתקן את פגמיו-שלו. אם כל אחד מאיתנו לכל הפחות ינסה להגיע לקצת יותר הקשבה ולקצת יותר כבוד לעמדות עימן אין הוא מסכים – אולי נוכל ליצור את השינוי מלמטה. זה יהפוך את החיים שלנו להרבה יותר נעימים והרבה פחות לוחמניים – החל ביחסי משפחה ושכנים, דרך יחסי עובדים ומעסיקים ולבסוף גם ביחסים בין קבוצות שונות באוכלוסייה. אכן, משימה גדולה וכבדה – אך "לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן-חורין ליבטל ממנה".