המחלוקת על הארכת שנת הלימודים בבתי הספר בשל הקורונה היא במידה רבה מאבק בין הסתדרות המורים לבין ארגון המורים העל-יסודיים. בדיקת News1 מעלה, כי התלמידים, ההורים ובמידה רבה המדינה כולה אינם אלא כלי משחק בידי שני הארגונים והעומדים בראשם - יפה בן-דויד ו
רן ארז - בנוגע לשליטה על חלק מן המורים בחטיבות הביניים, בהליך המתנהל מזה שלוש שנים בבית הדין הארצי לעבודה.
בן-דויד הסכימה להאריך את שנת הלימודים, אבל גם הבהירה שאם זו לא תוארך בבתי הספר התיכוניים - זה לא יקרה גם בגני הילדים ובבתי הספר היסודיים. ואילו ארז אומר שמורי התיכונים לא ילמדו אפילו יום אחד נוסף וזועם על כך שמשרד החינוך חתם תחילה עם בן-דויד. כבר מהתבטאויות אלו ברור, שהנושא המטריד באמת את השניים איננו החינוך ובוודאי שלא הקורונה, אלא מלחמה פנימית. תיק המתנהל בבית הדין הארצי לעבודה חושף את הסיבה: מי ייצג את המורים בחטיבות הביניים.
הסתדרות המורים מייצגת את הגננות ואת המורים בבתי הספר היסודיים (כיתות א'-ו'). ארגון המורים מייצג את המורים בבתי הספר התיכוניים (כיתות י'-י"ב) ובבתי הספר להוראה. אבל מי מייצג את המורים בכיתות ז'-ט'? כל הורה יודע, שהתשובה היא: גם וגם. כי כל הורה לילדים בחטיבת הביניים יודע, שכאשר אחד הארגונים פותח בשביתה או בעיצומים, ילדיו ילמדו קצת כן וקצת לא - תלוי בהשתייכות הארגונית של המורה הספציפי. דומה שהבלגן נובע מכך שעד לפני כמה עשרות שנים נמשך החינוך היסודי עד כיתה ח', אבל זה איננו חשוב לענייננו.
לתסבוכת מוסיפה העובדה, כלשונה של השופטת
לאה גליקסמן, ש"כל מורה, בין אם הוא מועסק בחינוך היסודי, בין אם הוא מועסק בחטיבות הביניים ובין אם הוא מועסק בחטיבות העליונות, רשאי לבחור אם להצטרף לארגון עובדים ואם כן לאיזה ארגון עובדים הוא מצטרף כחבר - הסתדרות המורים או ארגון המורים. חלק מעובדי ההוראה בחטיבות הביניים חברים בהסתדרות המורים וחלקם חברים בארגון המורים".
עד לחתימת ההסכמים עם המורים במסגרת רפורמת "אופק חדש", בעשור הקודם, ההסכמים בין המדינה לבין שני הארגונים היו דומים או זהים. תנאי עבודתם של המורים בחטיבות הביניים נקבעו בהסכמים נפרדים עם ההסתדרות ועם הארגון. לכן, השאלה מי מבין הארגונים מייצג אותם, לא הייתה משמעותית ולא התנהל מאבק בנושא; השניים אפילו שיתפו פעולה.
הכל השתנה, כאמור, עם הרפורמה הגדולה. המדינה הגיעה להסכם עליה חתמה עם הסתדרות המורים, בעוד עם הארגון לא הייתה הסכמה והוא אף יצא בשנת 2007 לשביתה בת שבעה שבועות. בהמשך נחתמו עימו הסכמים ליישום רפורמה שונה - "עוז לתמורה". התוצאה של כל אלו הייתה, שהמורים בחטיבות הביניים נחלקו בין מי שמחויבים להסכם של ההסתדרות לבין אלו שמחויבים להסכם של הארגון. מאז 2010 מנהלים שני הארגונים מדי פעם מאבקים בשאלה מי מהם מייצג מורים אלו.
זוהי כמובן שאלה בעלת משמעות מעשית רבה. הארגונים גובים דמי חבר, וכל אחד מהם רוצה כמה שיותר חברים כדי לקבל כמה שיותר כסף. יותר חברים פירושו יותר כוח - והמורים הם כמעט היחידים שיכולים בפועל לשתק את המדינה. במקרה הזה, מדובר במשחק סכום אפס: חברים שיתווספו לארגון האחד ייגרעו מן האחר, על כל המשתמע מכך. בקיצור: זהו מאבק חשוב מאוד, ודאי מבחינתם של העסקנים העומדים בראש שני הארגונים.
המאבק הזה מסביר מדוע ארז כל כך כועס על כך שהמדינה העזה לפנות לבן-דויד לפני שפנתה אליו. הוא מסביר מדוע בן-דויד יוצרת זיקה בין הלימודים ביסודיים ללימודים בתיכונים: כי היא רוצה להפגין את שליטתה במורים בחטיבות הביניים. המאבק הזה מוכיח שוב, כי מבחינת שני הארגונים הללו והעומדים בראשם - התלמידים, ההורים ואפילו המורים חשובים כקליפת השום; הסיפור היחיד מבחינתם הוא הכוח הארגוני והאגו האישי.
