פרופסור
רחל אלתרמן גיבשה את ההמלצה לחייב הקמת מתקני אנרגיה ירוקה על גגות בנייני מגורים, בעקבות מחקר השוואתי שערכה עם דר נעמה טשנר מאוניברסיטת בן-גוריון, במסגרתו בחנה האופן בו מיישמת ישראל את המעבר לאנרגיה ירוקה בהשוואה לתשע מדינות אירופיות. ההמלצה הראשונה היא למקד את המעבר באנרגיה סולארית ולחייב הצבת מתקנים להפקת אנרגיה סולארית על גגות בנייני מגורים ועל כל גגות כל מבני הציבור במדינה.
מתקני אנרגיה חלופית צורכים קרקעות במחקר שכותרתו "אנרגיה מתחדשת מקורקעת" נמצא שבכל המדינות שנבדקו אחד החסמים העיקריים במעבר לאנרגיות ירוקות הוא הצורך בקרקעות. הדרך המוצעת להתגבר על הבעיה הקרקעית היא להקים מתקנים סולאריים על גגות מבנים. כאמור, אלתרמן ממליצה לבחון הטלת חובה לעשות זאת לא רק על כל מבני הציבור אלא גם על כל המבנים הפרטיים החדשים שגגותיהם גדולים די הצורך כמו מבני מסחר, מבני תעשיה, ומבני מגורים. "במיוחד חשוב לשקול הטלת חובה כזו במגורים שהמדינה עצמה מקדמת - כמו מחיר למשתכן או תוכניות אחרות שיבואו במקומה. כיום, כל מדגישה אלתרמן מעטים מאוד מאלפי בנייני הדירות בתוכניות המאושרות על-ידי המדינה, כוללים מתקני אנרגיות מתחדשות ובספק אם בעתיד יהיו מקורות מימון לשדרג בדיעבד את הבניינים האלה".
להוריד הילוך בקידום חוות רוח ישראל התחייבה לעבור לאנרגיות מתחדשות בהסכם פריז, שנחתם בדצמבר 2015 . באותו הסכם קבעו מדינות העולם עדים להפחתת פליטות גזי חממה ומעבר ליצור חשמל מאנרגיות מתחדשות. ישראל התחייבה לצמצם את פליטות גזי החממה שלה ב-26% עד 2030. כתוצאה הוקמו מספר מיתקנים סולאריים וגם חוות רוח במספר מקומות למרות ההתנגדויות שהן עוררו. אלתרמן ממליצה "להוריד מהלך בהקמת אתרים חדשים של אנרגיית רוח" זאת לנוכח העובדה שבכל המדינות שנסקרו, שימוש באנרגיית רוח ביבשה מעורר התנגדות הולכת וגוברת, והיכן שאפשר, המיתקנים עוברים לים. בישראל עתירת שמש ויש להעדיף קידום הפקת אנרגיה סולארית במיוחד לאור העובדה שכיום הולכים ומתפתחים אמצעים חדשניים לאגירה של אנרגיה סולארית לצורך שימוש בשעות החושך.
לגייס את המגזר הפרטי ולחנך את הציבור אלתרמן ממליצה לנקוט צעדים רגולטוריים כדי לערב את המגזר הפרטי במעבר לאנרגיות מתחדשות. בין היתר לבדוק אפשרויות של הקלות במיסוי והסרת חסמים רגולטוריים בתהליך הקמת מתקנים סולאריים על גגות מבנים פרטיים וגם בתהליך התקנת פאנלים סולאריים על קירות מבנים. אחד הרעיונות שנובעים מהמחקר הוא לגבש הוראות שיאפשרו התקנת מתקני אנרגיה סולארית בבתים משותפים לצריכת הדירות הפרטיות (ולא רק לצורך של התאורה במדרגות.
אלתרמן גורסת שכדי להשיג את יעדי האנרגיה, יש להגביר מאוד את מודעות הציבור ונבחרי הציבור לחשיבות הנושא. ברשויות המקומיות, מומלץ לייצר תנופה באמצעות תחרות ומיתוג ולשתף פעולה עם העמותות הסביבתיות. "חינוך מקבלי ההחלטות והקהל לא יתבצע מעצמו, והוא טעון גיבוש מדיניות וגם תוכנית תקציבית לטווח קצר ובינוני" מדגישה אלתרמן.
תוצאות הסקירה ההשוואתית: דנמרק מובילה דנמרק היא בעלת שט וגודל דומים לישראל והיא גם המדינה המובילה באירופה עידוד אנרגיה מתחדשת - אולם כמעט אך ורק אנרגית רוח. גרמניה נחשבת נותנת-הדוגמה באירופה בנחישות למעבר לאנרגיה מתחדשת. אף שאיננה בעלת שיעור האנרגיה המתחדשת הגבוה ביותר ומשאבי השמש שלה אינם בשפע כמו בישראל. גרמניה מפתחת מדיניות של הסתמכות על מגוון של מקורות לא רק על אנרגית רוח אלא גם על אנרגיה סולארית.
יוצאת דופן היא צרפת שנשענת מזה זמן רב על אנרגיה גרעינית. למרות זאת, יש בה מדיניות לסגירה הדרגתית של הכורים הגרעיניים ומעבר לשימוש באנרגיות רוח ושמש.
באנגליה שהיא אחת המדינות הצפופות ביותר באירופה קיימת מערכת תכנון רגולטורי המאזנת בין יעדי הסביבה בתחום האנרגיה, לבין יעדי חקלאות ויעדי פיתוח עירוני.
בהולנד קיימת מסורת בת 400 שנה בקבלת החלטות שלטוניות מתוכננות עם הסכמה חברתית מובנית שנבעה מהצורך הקיומי לייבוש קרקע מתוך הים והגנה שוטפת נגד שיטפונות. למרות תרבות ייחודית זו, אפילו בהולנד - הצפופה כמעט כמו ישראל - מתקשות הרשויות להתגבר על התנגדות תושבים להצבת חוות רוח ביבשה.
ספרד מתמודדת עם מודעות אזרחית נמוכה ליעדי סביבה ובכך היא דומה לישראל. מאידך-גיסא, היא עתירת שטחים לא מיושבים ועל כן נשענת רבות על משאבי רוח. רמת השחיתות באיטליה שהיא הגבוהה ביותר בכל אירופה המערבית, מהווה גורם מקשה על מימוש מדיניות סביבתית. בפורטוגל שהשתחררה רק לפני דור מדיקטטורה, מערכת התכנון והרגולציה הסביבתית הם עדיין בשלבי למידה, אולם פורטוגל עתירת משאבי מים ואף שטחים במזרח המיושבים בדלילות. בהם ניתן להציב חוות רוח. וכך גם בפולין: המייצגת קבוצה גדולה של מדינות אירופה שהשתחררו ממשטר קומוניסטי.
