1. הציבור הישראלי במצוקה. היא אמיתית. היא עמוקה. מאות אלפים אינם יודעים האם ומתי יחזרו לעבוד. קראנו תחזית לקריסת 85,000 עסקים השנה - שזה אומר לפחות 85,000 משקי בית, שהם 450,000 בני אדם. 1.5 מיליון תלמידים ו-3 מיליון הורים חיים בחוסר ודאות לגבי 1 בספטמבר. כולם חוששים מפני המסרון שיתריע: אתה בבידוד. כולם מבוהלים מפני שיחת הטלפון שתודיע: חליתי בקורונה, חלית בקורונה. כולם רואים את הכשל האדיר בהתמודדות עם הגל השני, העולה בחיי אדם ובחורבן כלכלי.
הציבור הישראלי שומע מזה ארבעה חודשים הבטחות לסיוע, שבמקרה הטוב מתגלות כלעג לרש, ובמקרה הגרוע - כעורבא פרח. הוא רואה ממשלת ענק, עם שרים וסגני שרים ומשרדים ותקנים ולשכות ועוזרים ונהגים - שבכולם אין צורך. ואז הוא פותח את דף החשבון שלו, ומגלה מינוס ההולך ומעמיק. הוא צופה בחברי הכנסת, מכל הסיעות, מתקוטטים על חקירת שופטים וטיפולי המרה. ואז הוא מקבל הודעה מן הבנק על צ'קים שלו שחזרו, או על צ'קים שקיבל והתברר שאין להם כיסוי.
המצוקה הזאת היא המתפרצת בהפגנות ההולכות ומתרחבות נגד הממשלה ובמיוחד נגד בנימין נתניהו. רק חבורה אטומה וזחוחה, כמו זו המאכלסת את רחוב בלפור ואת מצודת זאב, יכולה להתעלם בכוח מן המציאות ולטעון שמדובר אך ורק במניעים פוליטיים של מי שרוצים להפיל בכל מחיר את ראש הממשלה.
2. ודאי שבין המפגינים יש מי שמתנגדים בעקביות לנתניהו. הפתעה: זו זכותם. ועוד הפתעה: כאשר המדינה נמצאת במשבר כה עמוק, אך טבעי הוא שההתנגדות שלהם תגבר ושהיא תסחוף איתה אחרים. ואפילו מותר להם לנצל את המשבר ואת כשליהם של נתניהו וממשלתו כדי לנסות ולזכות בתמיכה רחבה יותר. קוראים לזה "דמוקרטיה". קוראים לזה "חופש הביטוי".
3. שלום ירושלמי עמד בסוף השבוע במקור ראשון על תופעה מעניינת. בדרך כלל, משברים גורמים להתלכדות מאחורי ההנהגה - לפחות עד שהם מסתיימים. העם בישראל יודע להתגייס כמעט כאיש אחד בזמן מלחמות, ההמתנה של ערב מלחמת ששת הימים הובילה לממשלת הליכוד הלאומי ואפילו בבחירות שאחרי מלחמת יום הכיפורים לא נפלה ממשלת המחדל. זה לא המצב הפעם. התמיכה בנתניהו ובממשלתו, למרות שהיא ממשלת אחדות רחבה, צונחת במהירות - כפי שמלמדים כמעט כל הסקרים, וכפי שניתן ללמוד מכל שיחת חולין. מדוע?
נתניהו קנה ביושר את ה"זכות" להיחשב כמניפולטור, שלא לומר כרמאי. זה לא רק האמירות חסרות הביסוס העובדתי שלו, זה לא רק ההבטחות חסרות הכיסוי שלו. זה גם ובעיקר האופן בו הוא מתמרן מזה שנה וחצי את כולנו לצרכיו האישיים. נזכיר: הסיבוב הראשון של הבחירות המוקדמות, באפריל 2019, נבע מנסיונו של נתניהו ללכת לקלפי לפני פרסום כתב החשדות נגדו. זה מה שהתחיל את כל המערבולת שגררה אותנו לשלוש בחירות בתוך שנה והובילה להקמת ממשלת הג'ובים הנוכחית.
במצב הזה, אין פלא שרבים חושדים במניעיו ובהתנהלותו במגיפת הקורונה. האם הוא לא העביר את ניהול המשבר לידי משרד הביטחון משום שבראשו עמד/עומד נפתלי בנט ובני גנץ? מדוע הוא מינה את ישראל כ"ץ חסר הכישורים לשר האוצר, ולא את ניר ברקת בעל ההצלחות המוכחות? מדוע הוא מינה את אמיר אוחנה חסר המעצורים לשר לביטחון פנים? מדוע הוא מינה את יולי אדלשטיין חסר הניסיון לשר הבריאות? מדוע הוא מוביל מהלכים הפוגעים בצורה משמעותית בהליכי החקיקה ובזכויות הפרט? איננו חוקרי כליות ולב. אין לנו אלא מה שעינינו רואות, ונתניהו הוא היחיד האשם בכך שפעולותיו מעוררות חשדנות.
4. מבחינה חוקית ומשפטית מותר לנתניהו לכהן כראש הממשלה. זה מה שקבע - ובצדק - בית המשפט העליון. מבחינה ציבורית מותר למתנגדיו לדרוש ממנו להתפטר. גולדה מאיר ניצחה בבחירות ב-1973 וטוהרה בידי ועדת אגרנט, אבל הלחץ הציבורי הוביל אותה להתפטר. כנ"ל משה דיין. מנחם בגין נטל אחריות על כשלי מלחמת שלום הגליל, למרות שקרוב לוודאי שאריאל שרון ורפאל איתן הוליכו אותו שולל. הוא לא נדרש לכך בידי בית המשפט או ועדת חקירה; הציבור לחץ, והאיש הישר ונקי הכפיים הגיע למסקנה שאין לו מנדט להוביל.
יותר מדי זמן התרגלנו לתפיסה בינארית, לפיה מה שאינו פסול מבחינה משפטית - הוא תקין מבחינה ציבורית. המשפט עוסק בחוק וביישומו; הציבוריות עוסקת בתקניות ובהשלכותיה. מה שיכול להיות כשר לחלוטין מבחינה חוקית, יכול להיות טרף למהדרין מבחינה ציבורית. ובוודאי שמי שפועל ללא הרף להחלשת בית המשפט העליון ולחתירה מתחת ללגיטימיות שלו, נתפס כצבוע אם הוא מנופף בפסיקתו כאשר הדבר נוח לו. בית המשפט אומר את דברו, לציבור מותר להביע את דעתו - לכל כיוון.
5. כל זה אינו אומר שצריך להשלים עם התפרעויות והפרת חוק. חובתה של המשטרה לאכוף את החוק גם על מפגינים, יהיו אשר יהיו - נכים ונשים מוכות, עובדים סוציאליים ואחיות, חרדים וחילוניים, ערבים ויהודים, ימנים ושמאלנים. אסור לחסום כבישים וצמתים. אסור לנהוג באלימות. אסור לתקוף שוטרים. חובה לשמור על כללי הקורונה. הבעיה היא, שהאכיפה של משטרת ישראל כלפי מפגינים היא בררנית ונובעת משיקולים של יחצ"נות ו"תקינות פוליטית".
6. אנחנו מצויים בפרשת דרכים מסוכנת, חסרת תקדים בתולדות המדינה. זהו שילוב רעיל ואולי קטלני של פערים חברתיים, קיטוב פוליטי, הסתה הדדית, משבר כלכלי, מגיפה קטלנית, משטרה הססנית וממשלה אימפוטנטית. הסכנה היא של גלישה לאנרכיה ולאלימות, ואם וכאשר זה יקרה - בכלל לא משנה מי יהיה אשם, כי כולנו נהיה הקורבנות.
האחריות לבלום על-פי התהום מצויה בראש ובראשונה בידי הממשלה, זרועותיה, שריה והעומד בראשה. לפתוח את האוזניים, את העיניים, את הלב ובעיקר את הכיס למיליונים שנפגעים. להקשיב גם לקולות שאינם נעימים ולתת להם מענה אמיתי. להציב גבולות ברורים של המותר והאסור בעת מחאה פוליטית ולהקפיד עליהם. ובעיקר: להבין שאולי זו איננה בהכרח ארץ נהדרת, אבל אין לנו ארץ אחרת.
