|
|
מארח בחיפה סדנה בינ"ל של מומחי זקנה ובריאות
|
|
|
|
|
|
בקרב הגיל השלישי ישנה סטיגמה נוקשה יותר לגבי טיפול פסיכולוגי. רבים מהם תופשים את הטיפול הפסיכולוגי, כמשהו שקשור לבעיות פסיכיאטריות, לשיגעון, למשהו שהוא שלילי. הם לא ממש מכירים את השפה הפסיכולוגית, ולכן על המטפל לדעת זאת כשהוא פוגש אותם בחדר הטיפולים. בנוסף, יש את פער הגילים והמנטליות, שעלול לבוא לידי ביטוי כשאדם בגיל 80 מגיע לטיפול אצל פסיכולוג, נניח, בגיל 40 ויותר, שיכול להיות בנו | |
|
|
|
מהיכן מגיע החיבור החזק שלך לפסיכולוגיה של הזקנה? שרירא: "פגשתי בתל אביב את המנחה שלי לדוקטורט, הפרופסור דב שמוטקין, שעסק בתחום של גרונטולוגיה (מדעי הזקנה), ובפרט בהשפעות הפסיכולוגיות של השואה על ניצולי שואה והפסיכולוגיה של הזקנה. החיבור שלי לתחום, אם אני מסתכל במבט למפרע (רטרוספקטיבי), מקורו בכך שתמיד הרגשתי נוח וגיליתי עניין רב יותר בשיחה עם אנשים בגיל הזקנה, אם זה סבא או סבתא או אפילו הורים מבוגרים של חברים. עניינה אותי איזו שהיא תפישה כוללנית שזיהיתי אצלם, שהיא מאוזנת יותר, שמסתכלת על דברים באופן רחב, שיש בה ביטוי לנסיון חיים, עם ראייה גם של הצדדים החיוביים לצד הדברים השליליים - ראייה שחסרה בקרב אנשים צעירים. במחקר מכנים זאת 'חוכמת הזקן'. "עם השלמת התואר השני בפסיכולוגיה קלינית, המשכתי למסלול ישיר לדוקטורט על סיפורי חיים של ניצולי השואה, שסיימתי ב-2010. בתום ההתמחות בפסיכולוגיה קלינית, לאחר ארבע שנים, הייתי כבר מרצה בכיר באוניברסיטת בר-אילן. במקביל לעבודתי האקדמית, אני מטפל באנשים במגוון גילים בקליניקה פרטית, כשאני נותן קדימות למטופלים מהגיל השלישי, שאופי הטיפול בהם הוא שונה מאנשים צעירים. יש מעט פסיכולוגים שמטפלים בגיל הזה ובכלל מבינים אותו. העיסוקים במחקר וגם בפרקטיקה, מזינים זה את זה". מדוע ישנו שיעור נמוך של טיפול פסיכולוגי באוכלוסיית הגיל השלישי? שרירא: "ישנם שני חסמים - האחד שאוכלוסיית הגיל השלישי (בעיקר גילי 70 ומעלה) פחות פונה לטיפול פסיכולוגי והשני הוא שיש מעט פסיכולוגים שמתמחים בטיפול בגיל הזה. בנוסף, בקרב הגיל השלישי ישנה סטיגמה נוקשה יותר לגבי טיפול פסיכולוגי. רבים מהם תופשים את הטיפול הפסיכולוגי, כמשהו שקשור לבעיות פסיכיאטריות, לשיגעון, למשהו שהוא שלילי. הם לא ממש מכירים את השפה הפסיכולוגית, ולכן על המטפל לדעת זאת כשהוא פוגש אותם בחדר הטיפולים. בנוסף, יש את פער הגילים והמנטליות, שעלול לבוא לידי ביטוי כשאדם בגיל 80 מגיע לטיפול אצל פסיכולוג, נניח, בגיל 40 ויותר, שיכול להיות בנו. צריך להתייחס לסוגיות הללו ולתת להן מקום בטיפול. במה מתמקד המחקר שלך? שרירא: "עיקר המחקר שלי מתמקד היום בהעברה הבין-דורית של השואה. כלומר, בסוגיות עמן מתמודדים בני הדור השני של השואה, שנמצאים היום בגילים של אמצע החיים, ואלו מהם שנולדו בסוף המלחמה הם כבר בני 75 היום. הם מתמודדים גם עם הכניסה שלהם לגיל השלישי וההזדקנות של עצמם ובמקביל, במקרים רבים, הם מטפלים בהורים סיעודיים או דמנטיים, או מתאבלים על הוריהם שנפטרו. השאלות שלי מתמקדות באופן שבו הם מטפלים בהוריהם, כיצד הם תופשים את הזקנה, אילו ביטויים של העברה בין דורית יש במשפחות האלה. אני עוסק גם במחקרים על הדור השלישי לשואה. "אנו מגלים, באופן מפתיע, שבמצבי שגרה רגילים, בני הדור השני לא שונים מהותית מאנשים שהוריהם לא חוו את השואה. ההבדלים ביניהם מתגלים, כשהם צריכים להתמודד עם מצבי מתח, כגון מחלה קשה בזקנה, משבר בינאישי, כניסה לאשפוז, מוגבלות, או התמודדות עם מצבים טראומטיים שמהדהדים את הטראומה המוקדית של השואה. המחקר הזה מחבר מבחינתי את הנושא של מדעי הזקנה והפסיכולוגיה הקלינית ויש לו גם השלכות יישומיות, כי בסופו של דבר, עולה השאלה האם האנשים הללו צריכים לקבל סיוע מהמדינה או לא, האם מגיעים להם פיצויים. כיום יש גם נסיונות של הדור השני לשואה להגיש בקשות להכרה בזכויות שלהם". מהו מצב טראומטי, העלול להדהד את הטראומה המוקדית של השואה בבני הגיל השלישי? שרירא: "מה ראינו בקורונה, למשל? אנשים שיושבים בבידוד, אנשים שנאבקים על מזון במרכול, קברים המוניים בניו-יורק ובמקומות אחרים, אנשים שמאשפזים אותם והם מתים בבית החולים בלי שהם יכולים להיפרד מקרובי משפחתם. כל הדברים הללו יצרו אסוציאציות מהשואה לאלה מקרב הגיל השלישי. היו הרבה ראיונות בתקשורת עם ניצולי שואה ועם בני דור שני לשואה, שדיברו על האסוציאציות והזכרונות הללו מהשואה שהקורונה מעלה אצלם".
|
|
הרצאה בכנס האגודה לגרונטולוגיה ת"א 2016
|
|
|
|
|
|
|
כששחררו את הסגר לאחר הגל הראשון, האנשים ששטפו את המסעדות, הפאבים והחופים היו אנשים צעירים, מה שגורם לזקנים שצריכים להישאר בבידוד מהפחד, להרגיש בודדים אף יותר. כי אם לפני כן דיברו על הקורונה כמגפה שכולנו בתוכה, כעת הם נשארו בה לבד | |
|
|
|
שרירא ועמיתיו למחקר חוקרים כיצד ניצולי השואה מתפקדים בקורונה ואיך הם חווים זאת. אנו מתחילים במחקר על כך גם בקרב הדור השני. המחקר שלהם, שפורסם לאחרונה בכתב העת היוקרתי American Journal of Geriatric Psychiatry, התייחס לגיל השלישי בכלל, לא לניצולי השואה ולדור השני שלה. במסגרת המחקר הם ראיינו אנשים בני 60 ומעלה, בטווח גילים די רחב, באמצעות שאלונים מקוונים באינטרנט, כאלה שמעצם היכולת שלהם לענות על שאלון באינטרנט הם ככל הנראה בריאים ומתפקדים יותר. גם אצלם נמצא שיעור גבוה של תסמינים פסיכיאטריים, כגון בדידות, חרדה ודיכאון ולא נמצאו הבדלים משמעותיים בין אנשים בני 60 או בני 90. הפחד שלהם, מסביר שרירא, הוא מהבידוד המתמשך, שהפך למציאות היומיומית שהם עלולים לחיות בה במשך חודשים ואף יותר. כששחררו את הסגר לאחר הגל הראשון, האנשים ששטפו את המסעדות, הפאבים והחופים היו אנשים צעירים, מה שגורם לזקנים שצריכים להישאר בבידוד מהפחד, להרגיש בודדים אף יותר. כי אם לפני כן דיברו על הקורונה כמגפה שכולנו בתוכה, כעת הם נשארו בה לבד. במה שונה המחקר שלכם ממחקרים אחרים בנושא? שרירא: "המחקר שלנו ייחודי בכך שאנו, בשונה מאחרים, התייחסנו גם להבדלים בגיל הסובייקטיבי, שהמשמעות שלו היא לא באיזה גיל אתה, אלא בן כמה אתה מרגיש שאתה. מצאנו שהפקטור הזה הוא משמעותי ביותר לתחושת הבדידות של הזקנים. בקרב אלו שהרגישו צעירים מגילם, שיעור תחושת הבדידות והתסמינים הפסיכיאטריים היה כ-20%. בקרב אלו שהרגישו זקנים מכפי גילם, שיעור התחושות הללו היה כ-60%. אנחנו לא יודעים אם זו תפישה שהייתה קיימת אצלם עוד לפני הקורונה, או שהיא התפתחה במהלך החיים, אבל אנחנו כן יכולים לשער, שבסיטואציה הזו, כאשר אנשים נמצאים בבידוד, הגיל שלהם הופך לקריטריון משמעותי. "כך שיכול להיות שלפני הקורונה הם לא שמו לב לגילם וכעת נוכח המצב הם פתאום מרגישים זקנים מגילם. לעומתם יש את אלו שמרגישים ש'כפו' עליהם את הכניסה לקטגוריה של הגיל השלישי, למרות שהם עצמם לא מרגישים זקנים. הם מתפקדים, הולכים לחדר כושר, לקונצרטים ולאופרה, נוסעים לחו"ל וכד'. לסגנון החיים בעבר יש כמובן גם השפעה מרבית על תפישת הגיל שלנו, האם שמרנו על עצמנו מבחינה בריאותית, שמרנו על תזונה מאוזנת, האם עשינו מספיק פעילות גופנית ועוד". מה לדעתך צריך לשנות ביחס לגיל השלישי, בעקבות ממצאי המחקר הללו? שרירא: "ברמה היישומית, אנו אומרים, אל תתייחסו לכל אוכלוסיית הזקנים באופן הומוגני, כי אוכלוסיית הזקנים היא הטרוגנית ומגוונת. חשוב להבין את זה גם ברמה של מקבלי ההחלטות, ברמה של מדיניות. קבוצת גיל הזקנה היא הקבוצה ההטרוגנית ביותר מכל קבוצת גיל אחרת, בעיקר מבחינת היכולות והתפקוד בכל תחום. יש הרבה גוונים של זקנה. אם אקח קבוצה של אנשים בגיל 30, לדוגמה, ואעשה להם מבחן זיכרון, כולם יקבלו פחות או יותר את אותו הציון. רובם יהיו קרובים לממוצע. לעומת זאת, אם אני אעשה את אותו המבחן לקבוצת אנשים בני 80, השונות בין הציונים תהיה אדירה. יהיו אנשים שיהיו בעלי יכולת זיכרון טובה יותר מאשר של אנשים צעירים ויהיו כאלו שיש להם סימנים ראשונים של דמנציה, עם פגיעה קשה ביכולת הזיכרון. ככל שאנו מזדקנים, הגיל הכרונולוגי שלנו מספר לנו פחות על היכולת שלנו". באיזו מידה, תפישה חיובית או שלילית של הזקנה, היא נבואה שמגשימה את עצמה? שרירא: "ממחקרים קודמים שעשינו על סוגים שונים של תפישות זקנה, למשל, האם זקנה היא תקופה בחיים הקשורה רק לאובדן ולהידרדרות, או שיש בה הזדמנויות, יכולת וזמן לפתח דברים חדשים, מצאנו שתפישה שלילית או חיובית של הזקנה היא במידה רבה נבואה שמגשימה את עצמה. לתפישה של תקופת הזקנה כשלילית, אנשים שתופשים עצמם כזקנים, שרואים בזקנה בעיקר פרק זמן של אובדן, לתפישת המציאות הזאת, במירב הפעמים, יש נטייה להתגשם, כי התפישה מכוונת את ההתנהגות שלנו. כתוצאה מהתפישה השלילית הזאת, הם רואים בעצמם כבעלי יכולת פחותה. זה כמו מישהו שעולה 30 מדרגות והוא מתנשף ומזיע ואומר לעצמו, 'קשה לי לעלות את המדרגות האלו כי אני כבר בן 80 ואין לי מה לעשות נגד זה', לעומת מישהו אחר באותו גיל שיאמר לעצמו, 'קשה לי לעלות את המדרגות האלה כי לא עשיתי מספיק פעילות גופנית השבוע, או לא נחתי מספיק, או כי פשוט חם מאוד היום'. כלומר בעל התפישה החיובית משייך את האתגר לדברים שיש לו שליטה עליהם".
|
|
|
עם תלמידי המחזור הראשון של תכנית הגרונטולוגיה
|
|
|
|
|
|
השכלה גבוהה קשורה לשיעור נמוך של בדידות ותסמינים פסיכיאטריים וגם לתפישה חיובית של הזקנה. אנשים בעלי השכלה גם מודעים יותר לצדדים החיוביים של הזקנה וזה משיק, בדרך כלל, גם למעמד סוציו-אקונומי גבוה שמסייע להם. בישראל ישנם הבדלים בתוחלת החיים של בין ארבע לחמש שנים בין המרכז לפריפריה. יש לכך השפעה, אין מה לעשות | |
|
|
|
הנושא של גמישות מול נוקשות מחשבתית הוא לא משהו שניתן לומר שהוא מאפיין את הזקנים יותר מאשר את הצעירים, מדגיש שרירא. המחשבה על נוקשות מחשבתית בקרב אנשים זקנים היא חלק מהחשיבה הסטראוטיפית שיש על בני הגיל השלישי. לאנשים בגיל השלישי יש ניסיון חיים, יכולת התמודדות, ויכולת לראייה מאוזנת ומורכבת, לעיתים יותר מזו של צעירים. היכולת לראייה מאוזנת בקרב אנשים שחווים דיכאון או חרדה שמתפרצים בגיל זקנה, ייתכן שהולכת לאיבוד ברקע משבר שהם חווים, ואז הם צריכים להגיע לטיפול כדי לווסת זאת". כיצד מצב של משבר כרוני, משפיע על יכולת הוויסות הרגשית? שרירא: "ישנם מחקרים שמראים שלאנשים זקנים יש יכולת ויסות רגשית טובה אף יותר מאשר לצעירים. הם מסתכלים על דברים בפרופורציות, כי הם הרי כבר עברו דבר או שניים בחיים, אבל לעיתים היכולת הזאת יוצאת מאיזון, כשהם חווים משבר שהוא כרוני מתמשך, כמו שמאפיין את משבר הקורונה שהם מתמודדים עמו. המחקרים מראים שכשזקנים נמצאים במצב משברי, הם מתפקדים מבחינה רגשית טוב יותר אפילו מצעירים, בשלבים הראשונים של המשבר. אך אם המשבר הופך למצב מתמשך, הם יורדים אף מתחת לרמת התפקוד הרגשי של הצעירים. יש גבול ליכולת שלהם להחזיק לאורך זמן, מבחינת המשאבים הפיסיים, הקוגניטיביים והחברתיים שברשותם, שהולכים ומדלדלים. מחקרים בעולם מראים שבשלבים הראשונים של הקורונה, זקנים דיווחו על שיעור נמוך של בעיות רגשיות ופחות בדידות מאנשים צעירים, אבל ככל שהמשבר יימשך זמן רב יותר, ייתכן מאוד שנראה את התמונה מתהפכת". מה באשר להשפעות של השכלה ומצב סוציו אקונומי? שרירא: "השכלה גבוהה קשורה לשיעור נמוך של בדידות ותסמינים פסיכיאטריים וגם לתפישה חיובית של הזקנה. אנשים בעלי השכלה גם מודעים יותר לצדדים החיוביים של הזקנה וזה משיק, בדרך כלל, גם למעמד סוציו-אקונומי גבוה שמסייע להם. בישראל ישנם הבדלים בתוחלת החיים של בין ארבע לחמש שנים בין המרכז לפריפריה. יש לכך השפעה, אין מה לעשות. יש פה בהחלט מקום גם למאפיינים אישיותיים. יש אוכלוסיות רבות של אנשים קשי-יום ובמצב סוציו-אקונומי ירוד מאוד, שבגללו אפילו לא היו יכולים להיות חלק מהמחקר האינטרנטי שלנו, כי הם לא יכולים לעשות שימוש בו. תפישות הזקנה אצלם הן שליליות מאוד ומשפיעות על יכולתם להתמודד ועל יכולתם להישאר אופטימיים, לשמר כוחות ואף להעצימם גם בתקופת הזקנה".
|
|
|
הרצאת אורח בכינוס על השפעות השואה
|
|
|
|
|
|
לתוכנית ללימודי גרונטולוגיה מגיעים אליה פחות אנשים מתחום הפסיכולוגיה, כי בפסיכולוגיה תמיד שמו פחות דגש על הזקנה, עוד מימיו של זיגמונד פרויד, ששם דגש על הילדות | |
|
|
|
כיצד אתה פועל להגביר את המודעות לחשיבות הטיפול הנכון באוכלוסיית בני הגיל השלישי, בימי קורונה ובכלל? שרירא: "מטרתה של תוכנית הלימודים החדשה בגרונטולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, שהיא היחידה מסוגה במרכז הארץ, להעלות בין היתר את המודעות לחשיבות של הנושא הזה, כי הנושא הזה נדחק לקרן זווית. הדבר החשוב הנוסף, הוא לאתר את האוכלוסיות הנזקקות הללו, כדי שאפשר יהיה לזהות מראש את ההסתברות להסתבכות בריאותית ונפשית כתוצאה מהקורונה. אוכלוסיית הסיכון לא קשורה לגיל הכרונולוגי, אלא לאופן בו תופשים את הזקנה. כך שאם אנו יוצרים קשר עם הזקנים, מקשיבים להם ומאתרים את אלו שיש להם תפישות שליליות של הזקנה, אנו יכולים להעביר להם התערבויות אפילו דרך הטלפון ובשיחות וידאו, כדי לעזור להם לשנות את התפישות האלו - ואפשר לשנות אותן. "יש מחקרים ראשוניים שמראים שזה אפשרי בכמה פגישות. ללמד אותם טכניקות התמודדות, להעביר להם הדרכה על תפישות זקנה וגם על היכולות להתמודד בזקנה, שהן לא בהכרח ירודות ופסימיות כמו בתפישה שלהם, כך שהם יוכלו להילחם במחשבות שליליות אוטומטיות על הזקנה שעולות בהם כל פעם. באופן זה אנו נוכל לסייע להם לא רק במשבר הקורונה, אלא בכלל לאורך זמן". מה מידת ההצלחה של התוכנית החדשה ללימודי גרונטולוגיה בבר-אילן? שרירא: "יש לה היענות גדולה מאוד ויש במחזור הראשון 40 סטודנטים, מספר שנחשב די גדול לתואר שני. אנחנו מופתעים לטובה מהביקוש ללימודי תואר שני ודוקטורט בתחום, של אנשים המגיעים ממגוון דיסציפלינות. דווקא מגיעים אליה פחות אנשים מתחום הפסיכולוגיה, כי בפסיכולוגיה תמיד שמו פחות דגש על הזקנה, עוד מימיו של זיגמונד פרויד, ששם דגש על הילדות. מגיעים ללמוד בתוכנית עובדים סוציאליים, אחים ואחיות או מרפאים בעיסוק, למשל, שעובדים עם זקנים 'בשטח' כבר שנים, וכעת הם רוצים לעשות תואר שני ולקבל כלים נוספים. "יש לכך חשיבות אדירה, כי הם פעם ראשונה שומעים על הנפש של הזקן, על היכולת שלו, על תפישות זקנה ובריאות נפשית בזקנה. דברים שהם מעולם לא שמעו עליהם או נתנו עליהם את הדעת. באופן זה, הם משנים, ראשית אצלם, את התפישה לגבי הזקנה ובעקבות זאת הם יוכלו לשנות את התפישה המקובעת גם בקרב הזקנים בהם הם מטפלים בשטח".
|
|
|
סדנה בינ"ל בתחום העברה בין-דורית של טראומה
|
|
|
|
|
|
אני רואה את התפקיד שלי, ביצירת קאדר של מומחים שיתעסקו בגרונטולוגיה, כי כפי שאמרתי, אנו נמצאים בעיצומה של המהפכה הדמוגרפית. המטרה היא שכאשר אנחנו נגיע לגיל זקנה, נחיה במדינה שיש בה הרבה יותר זקנים מאשר יש בה כיום, ושיינתן מענה לצרכים המורכבים שלהם, שבעוד כ-30 שנה יהיו מורכבים הרבה יותר מהצרכים של הזקנים היום | |
|
|
|
מהם השלבים הבאים במחקר? שרירא: "בתקופה זו אנו נמצאים בשלבים אחרונים במחקר על ניצולי שואה ואנחנו רוצים לבדוק, האם התנסויות או חוויות מסוימות בשואה קשורות לחרדה גבוהה יותר מהקורונה. כיצד ניצולי שואה ששהו במחבוא וכעת הם בבידוד, תופסים את הבידוד, או כיצד ניצולי שואה שסבלו מדיזנטריה או ממחלות אחרות בגטו, תופשים את מגפת הקורונה. יש פה אולי אפשרות לביטוי של הלם טראומטי, אך יש לזכור שאלו אנשים ששרדו את השואה ושרדו לגיל זקנה מופלגת וייתכן שזה העניק להם כוחות ויכולת, דווקא לראות את הדברים בפרופורציות אחרות. "ההתמקדות בהשפעות של תסמינים פסיכיאטריים על ניצולי שואה בעידן הקורונה היא רלוונטית ביותר לבני אוכלוסייה הזאת ולבני המשפחות שלהם שמתמודדות עם הפחד, כי שיעור גבוה מהקורבנות של הקורונה היו ניצולי שואה. מעניין אותנו מאוד לבדוק זאת, ולאור זאת בימים אלה אני ממש מתחיל מחקר גם על תגובות פסיכולוגיות לקורונה בקרב הדור השני לניצולי השואה". מה החזון שלך, כמי שמתעסק במחקר במקביל לפרקטיקה המתמקדים בגיל השלישי וכמי שמוביל את השינוי התפישתי בתחום? שרירא: "אני רואה את התפקיד שלי, ביצירת קאדר של מומחים שיתעסקו בגרונטולוגיה, כי כפי שאמרתי, אנו נמצאים בעיצומה של המהפכה הדמוגרפית. המטרה היא שכאשר אנחנו נגיע לגיל זקנה, נחיה במדינה שיש בה הרבה יותר זקנים מאשר יש בה כיום, ושיינתן מענה לצרכים המורכבים שלהם, שבעוד כ-30 שנה יהיו מורכבים הרבה יותר מהצרכים של הזקנים היום. לכן צריך להכין ולגדל את דור ההמשך, את המומחים שיטפלו באוכלוסייה של הגיל השלישי בעתיד, כי זה הולך להיות אחד האתגרים הגדולים של החברה שלנו. מדינת ישראל היא מדינה צעירה, אך תוחלת החיים בה היא מן הגבוהות בעולם. "ברמת העיסוק המקצועי היומיומי, אני אוהב מאוד להנחות, את הרעיון של החשיבה המשותפת, הכתיבה המשותפת. לראות את האדם שאתה מנחה שמח ומתפתח ומגלה סקרנות ומעמיק את ידיעותיו, כשאני עוזר לו בתהליך הזה. תהליך הדוקטורט עלול לעיתים להיות לא נעים ואפילו טראומטי לתלמידי המחקר. לכן אני רואה בעצמי לא רק מנחה, אלא מעין מאמן אישי שמלווה אותם לתוך הבגרות והגדילה שלהם לתוך האקדמיה. זאת אולי אחת החוזקות הכי חשובות שרכשתי מהמנטור שלי, הפרופסור שמוטקין, שדרך ההנחיה שלו, לימד אותי על אכפתיות - לטפח ולדאוג לאחר - משהו שהוא מעבר לעזרה בהתקדמות במחקר ובניתוחים הסטטיים". על-פי החטא הקדמון של פרויד אין טעם לטפל בזקנים. כך כתב, שהוא מאמין שהטיפול הפסיכולוגי בזקנים יהיה יעיל פחות, בגלל הנוקשות האישיותית שלהם וכן החומר הפסיכולוגי הרב שיהיה צריך לעבד בשל גילם המתקדם ומה ש'צברו' לאורך השנים. התפישה הזו, מדגיש שרירא, מקורה בסטראוטיפ של גילנות, שרק בשנים האחרונות היא משתנה, גם לאור המהפכה הדמוגרפית, תוחלת החיים העולה ואוכלוסיית הזקנים שהולכת וגדלה.
|
|