ווהאן, 1.12.2019. הקורונה מתפרצת

בדיוק שנה אחרי גילויו של מקרה הקורונה הראשון, הנתון המדהים ביותר הוא ממדי המגיפה בארה"ב. קרוב ל-15 מיליון חולים, 280,000 מתים, 100,000 מאושפזים – והשבועות והחודשים הבאים יהיו קשים עוד יותר. המעצמה החזקה והעשירה ביותר בהיסטוריה רושמת נתונים גרועים משל מדינת עולם שלישי. עם 4% בלבד מאוכלוסיית העולם, האמריקנים הם 20% מכלל החולים ומכלל המתים. המדינה המספקת שליש מן התוצר העולמי עומדת בפני סכנה מוחשית של קריסת בתי החולים. איך זה יכול להיות? התשובה היא, שהקורונה חושפת ליקויים בסיסיים בממשל ובחברה האמריקניים, אליהם התווספה התנהגותו הפושעת של דונלד טראמפ. האחריות לבריאות הציבור מבוזרת והממשל הפדרלי אינו יכול לעשות הרבה יותר מאשר להמליץ. החלטות על מסיכות, ריחוק חברתי, סגר, לימודים ועסקים מצויות ברמת המדינות ולעיתים ברמת הערים. התוצאה היא שיכולה להיות מדיניות הפוכה לחלוטין משני צידיו של גבול בלתי-נראה. האמריקנים רגישים ביותר לזכויות היסוד שלהם, עד כדי קנאות חסרת פשרות. לכן טוענים רבים מהם, שמגבלות הקורונה פוגעות בחופש ההתכנסות, בחופש הדת ואפילו בחופש הביטוי. ברוח זו התקיימו הפגנות במדינות רבות והייתה הפרה מתריסה של ההנחיות. ולא מדובר בקומץ של קיצוניים: רק בשבוע שעבר ביטל בית המשפט העליון את המגבלות על מספר הנוכחים בבתי תפילה, בקובעו שהמגיפה אינה יכולה לדחוק את רגלי חופש הדת. טראמפ החמיר בהרבה את המצב. ההתעלמות שלו מאזהרות יועציו בתחילת 2020, הבטחות השווא שלו, תרופות האליל שניסה לקדם ובעיקר סירובו העיקש לעטות מסיכה ולשמור על ריחוק חברתי – כל אלו הובילו לכך שעשרות מיליונים הלכו בעקבותיו. טראמפ הפך במפורש את הקורונה לנושא פוליטי, כאשר טען שהדמוקרטים והתקשורת מנפחים את ממדיה כדי לפגוע בסיכוייו בבחירות. התוצאה הייתה, שחלק ניכר מתומכי טראמפ מסרבים לקיים את ההנחיות, והתוצאה קטלנית. האם ארה"ב תצליח להתאושש מכל אלו? הרבה מאוד תלוי במנהיגותו של ג'ו ביידן.

גם אצלנו מלמדת הקורונה על חולאים בסיסיים, האמורים להיות מוכרים היטב לכל מי שעיניו בראשו. עם הגל הראשון התמודדנו בצורה טובה יחסית, משום שהוא בא במפתיע ואנחנו באמת טובים באלתורים. אבל אחר כך היה צורך בתכנון מפורט וארוך טווח – ובזה אנחנו אולי הכי גרועים בעולם. היה ברור שכל עוד אין חיסון, צפויים עוד גלים של המגיפה – מה שמחייב להכין את המערך הרפואי, בתי הספר, המגזר העסקי, הסיוע הממשלתי, התחבורה וכל היתר. כל זה לא נעשה. קחו לדוגמה את בתי הספר. זוהי החוליה החיונית ביותר בשרשרת, לא רק משום שהיא זו המאפשרת לצאת לעבודה, אלא גם משום שהנזק באובדן ידע והרגלי למידה עלול להיות לשנים רבות. היו שישה חודשים להתכונן לשנת הלימודים תשפ"א: לדאוג למכשירי קצה ולחיבורי אינטרנט לתלמידים, להכשיר את המורים להוראה מרחוק, להתאים את תוכניות הלימודים. מה נעשה מכל זה? אפס בריבוע. למה? כי אנחנו ישראלים. במקום תכנון של יסודות המדיניות עליהם ניתן יהיה לבנות מענה גמיש ומהיר, קיבלנו פוליטיקאים המנהלים מריבות פומביות וישיבות ממשלה המתקיימות בשידור חי בטוויטר. במקום מנהיגות אמינה ודוברת אמת, קיבלנו החלטות סותרות ומפלות, שליפות מן המותן ואובדן אמון מוחלט של הציבור. במקום להפנות 100% מתשומת הלב למאבק במגיפה ובהשלכותיה, קיבלנו שיקולים אישיים של ראש ממשלה המואשם בפלילים, רפיסות של ראש ממשלה חליפי, הפרה של הסכמים והתחייבויות, והתנצחויות מבישות על נושאים שוליים. וכל זה בא בנוסף לתרבות ה"יהיה בסדר", החפיפניקיות והזלזול בנהלים האופיינית לנו. משבר הקורונה הוא המחדל הגדול ביותר בתולדות ישראל. מהרגע בו היה ברור שמדובר במגיפה קטלנית וממושכת, המענה הממשלתי שוב איננו יכול להתגונן בנימוק (שהיה נכון לשעתו) שזהו אירוע גלובלי בלתי צפוי. מה שקורה בחודשים האחרונים איננו כוח עליון אלא אין-אונות ארצית לגמרי. מה שקורה בחודשים האחרונים איננו רשלנות אלא פשיעה.

אם נאמין לנתונים הרשמיים של סין, היא הדבירה את הקורונה. המדינה בה פרצה המגיפה, היא כיום אחת המדינות הירוקות ביותר בעולם. אז נכון שזהו "אם" משמעותי למדי כאשר עסקינן במדינה רודנית בה אין ביקורת ציבורית ותקשורת חופשית, אבל נראה שממדי הקורונה בסין אכן נמוכים משמעותית מאלו שבמדינות אחרות ובוודאי מאלו ששררו בה לפני פחות משנה. סין עשתה זאת תוך שימוש באמצעים שרק מדינה טוטליטרית יכולה להפעיל: סגרים הדוקים וממושכים על מוקדי המגיפה, פיתוח מהיר של חיסון ללא עמידה בנהלים המקובלים ומניעת כל דיון ציבורי על הצעדים והמגבלות. לכאורה, ההתנהלות מול הקורונה מספקת לנשיא שי ג'ינפינג ולחבריו אמצעי משמעותי במהלך האסטרטגי החשוב ביותר שלהם: לשכנע כמה שיותר מדינות שהמודל הסיני מציב חלופה ראויה ואף עדיפה למודל הדמוקרטי. עובדה, הם יאמרו: תראו כיצד אנחנו התמודדנו ותראו איך העולם המערבי מתמודד. במבט נקודתי, יש משהו בטיעון הסיני. הקושי של המדינות הדמוקרטיות במאבק מול הקורונה נובע במידה רבה מערכי היסוד שלהן, המקדשים את זכויות הפרט. איש לא יעלה על דעתו להכניס ערים שלמות לעוצר כמעט מוחלט למשך שבועות ארוכים, ואיש לא יעלה על דעתו למנוע מן התקשורת והציבור להתווכח על הדרכים הנכונות להילחם בנגיף. סין מוכנה לעשות זאת, וככל הנראה בכך הצילה את חייהם של מאות אלפים ואולי מיליונים. האם קדושת חיי האדם אינה מלמדת שהיא צודקת? התשובה היא לא ב-א' רבתי. אסור לנתק את ההתנהלות הסינית מול הקורונה מן ההתנהלות הקבועה שלה. משטר דיכוי הוא משטר רצחני. זה טבוע בבסיסו. הוא אינו סובל ביקורת ולכן מחסל את המבקרים. הוא אינו סובל תחרות ולכן מחסל את המתחרים. אפילו בנושא הקורונה, הסינים השתיקו בשבועות הראשונים את הרופאים שהזהירו מפני האסון המתקרב. כך שמי שמקנא בסין, חייב לזכור שהדיקטטורה שלה אולי הצילה חיים בקורונה – אבל הורגת הרבה-הרבה יותר בני אדם על בסיס יום-יומי.

עוד רעיון בסיסי המוצא את עצמו במגננה בימי הקורונה הוא הגלובליזציה. אלמלא המעבר ההמוני של סחורות ובני אדם, טוענים מתנגדיה, הנגיף היה נשאר בסין או לכל היותר עובר הלאה ומתפשט בממדים צנועים בהרבה. אלמלא התלות ההדדית של שווקים ומדינות אלו באלו, הם ממשיכים, ההשלכות הכלכליות היו פחות חמורות, במיוחד במדינות התלויות בייבוא וייצוא של סחורות, שירותים ואנשים. גם כאן, לכאורה העובדות בשטח תומכות בדברים. הדוגמה הבולטת ביותר היא האיחוד האירופי. אחרי עשרות שנים של דיבורים על "ארצות הברית של אירופה", ביטול מכסים, פתיחת גבולות, מטבע אחיד ותוכניות לפיקוד צבאי משותף – בא נגיף מיקרוסקופי וכהרף עין סגר את הגבולות, חידד את המתחים ואיים לשתק את המנגנון המשותף ל-27 המדינות. בריטניה יכלה לאשר במהירות את החיסון של פייזר בלי לחכות למכונה הביורוקרטית כבדת-התנועה של בריסל, רק משום שהשכילה לפרוש מן האיחוד. אבל גם כאן מחויב מבט הרבה יותר רחב ומעמיק. בלי הגלובליזציה לא היו חיסונים, ודאי שלא במהירות השיא בה הם הגיעו. החיסון של פייזר מיוצר בשיתוף פעולה בין חברה אמריקנית לחברה גרמנית והוא ייוצר ברחבי העולם. החיסון של אסטרהזנקה הוא פיתוח בריטי וייצור שווייצרי. ציוד מגן נשלח מקצה העולם לקצהו. מידע רפואי חיוני עובר במהירות האור מסין לקנדה, ממקסיקו לאוסטרליה, מפינלנד לקניה. העולם חלה ביחד ויתאושש רק ביחד. אין דרך אחרת.

כאמור, הפיתוח המדהים של החיסונים לא היה יכול להיעשות בלא שיתוף פעולה חוצה גבולות ויבשות. ובכלל, אנחנו עוד עשויים לגלות שהקורונה מהווה פריצת דרך בהדברת מחלות קשות בהרבה ובראשן הסרטן. לא אני אומר את זה, אלא ביל גייטס שאיננו רק אחד האנשים העשירים, החכמים והנדיבים בעולם, אלא גם מי שהפך בשנים האחרונות למומחה מן השורה הראשונה בתחום הבריאות. החיסונים שבדרך לאישור ורוב אלו שבשלבי פיתוח מתקדמים מבוססים על טכנולוגיה חדישה הקרויה RNA. בעוד כל החיסונים הקיימים משתמשים בחיידק/נגיף מוחלש או מומת, החיסונים לקורונה משתמשים בפיסות מן הגנום שלו. זה אומר, שהגוף מפתח נוגדנים לא לנגיף הספציפי אלא לגנום שלו – מה שמגדיל את הסיכוי שהוא יידע להתמודד גם עם מוטציות שלו. גייטס אומר, שמזה שנים נעשים נסיונות להשתמש בטכנולוגיית ה-RNA כדי לפתח חיסון נגד הסרטן, אבל המחקר נעשה באיטיות מדעית מקובלת ועד כה לא הוכח שהטכנולוגיה הזאת פועלת. הקורונה שינתה את התמונה בצורה דרמטית. פיתוח החיסונים נעשה במהירות שיא – תוך פחות משנה מאז זיהוי הנגיף – והוא מוכיח שה-RNA ישימה, יעילה ובטוחה. אלפי חוקרים בכל העולם השקיעו את כל יכולתם, נסיונם ומשאביהם בפיתוח החיסון לקורונה, הם החליפו ביניהם מידע בלא להמתין להליך המסורבל של פרסומים מדעיים, ויתרו על אגו ויוקרה (ואולי גם על כסף), נהנו מתקציבים כמעט בלתי מוגבלים וקיבלו אישורים רגולטוריים בלא סחבת מיותרת. זה כמובן אינו אומר שכך צריך לפתח גם חיסונים ותרופות בשעת שגרה, אבל זה כן אומר שבהחלט אפשר וצריך לחשוב על יישום דרכים ונהלים שהופעלו בקורונה גם מול מחלות אחרות.

מאחר שהמגיפה טרם הסתיימה, מוקדם להעריך מה יהיו ההשלכות ארוכות הטווח שלה, מעבר לצורך לשקם את הכלכלות המקומיות והעולמיות וכמובן מעבר לטרגדיות האישיות של משפחות הנפטרים. מה שכן ניתן לשער במידה גבוהה של סבירות הוא, שלאירוע כה מטלטל יהיו השפעות גם על חיי היום-יום שלנו, ובכמה כיוונים. למשל: שוק העבודה. בין מומחים בעולם קיימת מחלוקת בשאלה עד כמה העבודה מרחוק תישאר נפוצה גם אחרי הקורונה. ברור שיש מקצועות בהם היא בלתי אפשרית, אבל גם לא מעט בהם היא בהחלט אופציה. מצד אחד, עבודה מהבית חוסכת עלויות למעסיק ולעובד, מצמצמת נסיעות מזהמות ומאפשרת גמישות מירבית. מצד שני, עבודה מהבית מקטינה את יכולת הפיקוח, מונעת יחסים אישיים, מפחיתה את היזמות ופתרון הבעיות, עלולה לפגוע בתפוקה ומשבשת את האיזון בין הקריירה לחיים הפרטיים. רוב ההערכות מדברות על שילוב כלשהו בין עבודה מן המשרד לבין עבודה מהבית. דוגמה נוספת: אירועים משפחתיים. הקורונה אילצה אותנו לגלות, אולי להפתעתם של רבים, שאפשר לקיים חתונות גם עם 100 אורחים ושחגיגת בת-מצווה לא חייבת להיות הפקה הוליוודית. כמעט כל מי שאני מדבר איתו, אומר שזו יכולה להיות תוצאה חיובית של המגיפה: חזרה לאירועים צנועים, בהם המארחים והאורחים באמת שמחים זה בזה, וכאשר את יתרת ההוצאה אפשר לחסוך או לתת לחתני השמחה. נקודה נוספת: הצריכה. פתאום מתברר, שהדברים החשובים באמת שאנחנו קונים הם אוכל, תרופות, בגדים, ציוד לבית וצורכי לימוד. רוב הדברים האחרים הם מה שמכונה באנגלית nice to have. ברור שנעים מאוד לצאת לחופשות ולנסוע לחו"ל, להחליף ריהוט ולהגדיל את הטלוויזיה, להצטייד באייפון 12 ולהקליד על מחשב מקינטוש. אבל כל זה ממש לא חיוני, ואם אין ברירה - אפשר לוותר. כאשר אנחנו מגלים שהדבר החשוב ביותר הוא החיים והבריאות, הפרופורציות משתנות – וזה לגמרי לא רע.