אופורטוניסטים קבועים ומשיחים מתחלפים

הסנאטור גארי הארט היה בשנת 1987 מועמד מוביל בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב, אך בחודש מאי פורסם שהוא בילה סוף-שבוע בחברתה של צעירה שאיננה אשתו. הארט הגיב: "תעקבו אחרי. לא אכפת לי. אני רציני. אם מישהו רוצה לשים עלי מעקב – בבקשה. הם ישתעממו מאוד". כמה כלי תקשורת לקחו את הדברים ברצינות ותוך כמה ימים צצו תמונות בהן ישבה בחיקו צעירה נאה – דונה רייס. הקמפיין שלו התרסק. מה זה משנה? כי רבים מן האמריקנים סוברים, או לפחות סברו, שאם פוליטיקאי אינו נאמן לאשתו – קל וחומר שלא יהיה נאמן להם. אבל מהי נאמנות לבוחר? האם זוהי דבקות בהבטחות ובאידיאולוגיה? יש שיטענו, כי מנהיג לא רק רשאי, אלא אף חייב לפעול בהתאם למציאות המשתנה ולמידע המצוי ברשותו בזמן אמת, ולא להתעקש על דעות בלתי רלוונטיות. אז אולי יש לצפות לכל הפחות לנאמנות למפלגה בשמה נבחר הפוליטיקאי? אם אנחנו בוחנים את הנקודה הזאת, נגלה שאין תמיד מתאם בין חוסר נאמנות משפחתי לחוסר נאמנות מפלגתית. דונלד טראמפ הוא דוגמה לקיומו של מתאם כזה: האיש היה נשוי שלוש פעמים וניהל לא מעט רומנים – ומבחינה פוליטית התחיל אצל הדמוקרטים, הפך לעצמאי והגיע לרפובליקנים. אבל בנימין נתניהו – גם הוא נשוי בשלישית, ואשר הודה בשידור חי בניאוף עם אישה נשואה – נמצא כל ימיו בליכוד. בוריס ג'ונסון, חבר נוסף במועדון הנישואין השלישיים והרומנים, הוא חבר נאמן במפלגה השמרנית. לעומת זאת, ציפי לבני – שלא נפל כל רבב בחייה הפרטיים – עברה לא פחות מארבע מפלגות ומדברת כעת על מפלגה חמישית. אז אין מתאם בין נאמנות אישית לנאמנות פוליטית, אבל דומה שמותר לנו לצפות מנבחרינו שלכל הפחות לא ימהרו להחליף את בתיהם הפוליטיים. ככלות הכל, הם מספרים לנו עד כמה אותה מפלגה ראויה להנהיג את המדינה, לעיתים קרובות מתייצבים מאחורי העומד בראשה, מגייסים תרומות למענה ומשתמשים במשאביה כדי להתפרסם ולהיבחר. מעבר לכך, עקרון היסוד של המערכת הדמוקרטית הוא שכולם מקבלים את דין הבוחר – במועצת התלמידים, בוועד הקיבוץ, במפלגה – ופועלים בתוך המערכת. תארו לעצמכם שכל מי שמפסיד בבחירות כלשהן יודיע שהוא מקים גוף נפרד. לכן, אם פוליטיקאי אינו מצליח בתוך מפלגתו – צריכות להיות נסיבות יוצאות דופן בהן יהיה זה לגיטימי מבחינה ציבורית לעזוב אותה ולהקים אחרת.

עוד יותר קשה להשלים עם מצב בו פוליטיקאים מחליפים מפלגות בקצב שלעיתים מקשה לעקוב אחריהם. הזכרתי כבר את ציפי לבני, שמבחינת מספר המפלגות – היא השיאנית: הליכוד, קדימה, התנועה, המחנה הציוני – ועוד ידה נטויה. מי שזכתה לכינוי "Mrs. Clean" היא למעשה גוזלת מנדטים סדרתית, כי לכל מפלגה אליה עברה – היא נטלה עימה את המנדט (ולעיתים גם את המימון) בו זכתה בשורותיה ועל חשבונה של המפלגה הקודמת. אהוד ברק, עוד אחד שעושה קולות של חזרה למשחק, לא נמצא הרחק מאחוריה: העבודה, העצמאות, ישראל דמוקרטית. מבין אלו שכבר מתמודדים לכנסת ה-24, בולטים שלושה באופורטוניזם הסדרתי שלהם. אבי ניסנקורן הצטרף השבוע ל"הישראלים" – ביתו הפוליטי השלישי בתוך פחות משנתיים (אחרי מפלגת העבודה וחוסן לישראל). צבי האוזר היה מזכיר ממשלתו של בנימין נתניהו (אם כי לא חבר במפלגה כלשהי); בשנתיים האחרונות הוא היה חבר במפלגת תל"ם של משה יעלון, פרש ממנה והקים את סיעת "דרך ארץ" וכעת הצטרף לגדעון סער. יועז הנדל עשה בדיוק את אותו מסלול. שלושת אלו כנראה קובעים שיא מבחינת הקצב: שלוש מפלגות בתוך פחות משנתיים. האופורטוניסטים הללו ודומיהם תמיד נותנים צידוקים אידיאולוגיים, תמיד מדברים על טובת המדינה, תמיד מודאגים מעתידה ונשבעים לפעול רק למענה. אבל בהינתן העובדה שבזרם המרכזי של הפוליטיקה הישראלית אין הבדלים גדולים מאוד, ובמיוחד בהתחשב בכך שהשאלה הגדולה ביותר כיום היא "כן ביבי או לא ביבי", ההסברים הללו הם לא יותר מאשר תירוצים עלובים. השיקול המרכזי ולעיתים היחיד הוא אישי: היכן יש יותר סיכויים להיבחר ולקבל תפקיד בכיר. אבל יהיה זה תמים לצפות לאמירת אמת מאנשים כאלה.

מתי כן לגיטימי להקים מפלגה חדשה? קשה מאוד להציע כללים ברורים, אז בואו נסתכל על שלושה מקרים בולטים של בכירים שפרשו והקימו מפלגות משלהם. אריאל שרון עשה זאת לקראת תוכנית ההינתקות; נפתלי בנט ואיילת שקד לקראת הבחירות לכנסת ה-21; וגדעון סער בשבוע שעבר. מבין שלושת המקרים הללו, לעניות דעתי, רק סער נמצא במתחם הלגיטימי מבחינה ציבורית. שרון ביצע את ההינתקות – אחד המשגים הקשים בתולדות בטחונה של ישראל – משיקולים אנוכיים לחלוטין: לחלץ את עצמו מאימת הדין בפרשות השחיתות בהן היו שקועים הוא ובניו. כאשר מרכז הליכוד דחה את התוכנית, הוא פרש מן המפלגה, נטל עימו רבים מבכיריה והקים את קדימה. זו הייתה סטירת לחי מצלצלת בפניה של הדמוקרטיה (כמו גם פיטוריהם של השרים אביגדור ליברמן ובני אלון כדי למנוע מהם להצביע בממשלה נגד ההינתקות ובכך להבטיח לה רוב). הגוף המוסמך אמר את דברו – ושרון, בבריונות אופיינית, קרע לגזרים את המפלגה שהוא עצמו היה ממקימיה. בנט ושקד נטשו את הבית היהודי כדי להקים את ימינה, גם הם ממניעים אישיים לגמרי. השניים לוטשים את עיניהם ללשכת ראש הממשלה, וברור להם שלא יגיעו אליה דרך מפלגה מגזרית. הם עשו זאת לאחר שבאו לבית היהודי משום שגורשו בידי הדיירים הפרנואידיים של רחוב בלפור, ובשורותיה של מפלגה זו הגיעו להישגים מרשימים וזכו לאהדה. כמי שהיה חבר באותה עת בבית היהודי, כתבתי אז שאני מרגיש שהם בגדו בי: השתמשו וזרקו. התוצאה הייתה מפלה שמנעה מן הימין להקים ממשלה, ובמידה מסוימת הובילה לטירוף המערכות של השנתיים האחרונות. לזכותם ייאמר, שהם למדו את הלקח ומנסים לפחות חלקית לאחד את השורות בציונות הדתית. סער עזב את הליכוד משום שברור לו שאין סיכוי להחליף מבפנים את נתניהו. הוא עצמו התמודד לפני שנתיים על ראשות המפלגה והובס ברוב עצום, אך נשאר בשורותיה. נתניהו, כמו נתניהו, הותיר את סער מחוץ לממשלה ולמשרות הבכירות בכנסת – כמו גם את ניר ברקת ואבי דיכטר – והעדיף אפסים התומכים בו על פני בעלי כישורים מוכחים העלולים, רחמנא ליצלן, להציב אתגר לשלטונו. במצב הזה, לפרישה של סער יש הרבה יותר לגיטימציה ציבורית ומוסרית מאשר לאלו של שרון, בנט ושקד. ועוד הבדל חשוב מאוד: הוא ותומכיו מחזירים את המנדטים שלהם.

הבוחר הישראלי משתוקק מזה עשרות שנים למישהו רענן שיבוא ויושיע אותו. הדבר בא לידי ביטוי בהישגים המפתיעים של כמה אישים: שמונת המנדטים של רפאל איתן ב-1992, השישה של יצחק מרדכי ב-1999, ה-15 של יוסף לפיד ב-2003, השבעה של רפי איתן ב-2006, ה-15 של אביגדור ליברמן ב-2009, ה-15 של שלי יחימוביץ' ב-2013, העשרה של משה כחלון ב-2019. מבין כל אלו, רק ליברמן עודנו בפוליטיקה – ועם משהו בין שליש למחצית משיא כוחו. בבחירות האחרונות זה היה בני גנץ, וסופו של הסיפור מתרחש בימים אלו לנגד עינינו. אין זה אומר שמפלגות חדשות לא הצליחו להכות שורש. שתי הדוגמאות הבולטות (והמנוגדות) הן שס ויש עתיד, ושתיהן נתנו מענה לצורך אמיתי: תחושת הקיפוח העדתי של החרדים הספרדים ותחושת הכפייה הדתית של חילוניים מהשמאל-מרכז. אבל בגדול, כאשר צצים משיחים תורנים – מתברר שהם משיחי שקר ושהתורנות שלהם קצרה מאוד. גם הפעם יש לפחות שניים שמתמודדים על המשבצת הזאת: רון חולדאי וירון זליכה. הסקרים נותנים לחולדאי שמונה-תשעה מנדטים, אבל הם לא שווים כלום; אין שום משמעות לנתונים של יממה או אפילו שבוע אחרי הקמתה של מפלגה, ולפני שהיא מעצבת את רשימתה ומתחילה להביע את עמדותיה. זליכה לא קיים בסקרים, ולכן קל וחומר שהסיכויים שלו להמריא בהמשך הם נמוכים. חולדאי מוכר במישור העירוני (וכתושב תל אביב אני לא ממש נלהב מהדרך בה הוא מנהל את העיר), זליכה מוכר בעיקר בחוגים כלכליים. נזכיר גם, כי יש שורה של פסקי דין המטילים לכל הפחות ספק סביב מקצועיותו ויושרתו של האחרון. מעניין יהיה לראות כיצד תשפיע עייפותו של הציבור הישראלי מהבחירות החוזרות ונשנות, ומה תהיה השפעתה של הקורונה: האם הבוחרים יחזרו לחיקם של מנהיגים מוכרים ומפלגות ותיקות, או שמא שוב יחפשו פנים חדשות. החלטתו של גדי איזנקוט שלא להתמודד מאותתת, שלפחות הוא סבור שזה לא הזמן להיכנס למים העכורים והקרים של הפוליטיקה הישראלית.

שלוש מפלגות בלבד מקיימות באופן עקרוני בחירות מקדימות לראשותן ולרשימתן לכנסת: הליכוד, העבודה ומרצ. כל השאר נשלטות בידי קבוצות קטנות או בידי שליטים יחידים. אם נשים בצד את הרשימה המשותפת, שדרכי בחירת מועמדיה עלומות-משהו, הרי שמבין יתר 105 חברי הכנסת היוצאת – פחות מ-40 נבחרו בצורה דמוקרטית במפלגותיהם. ה-33 של כחול-לבן מונו בידי בני גנץ, יאיר לפיד ומשה יעלון; השבעה של ישראל ביתנו הם עושי דברו של אביגדור ליברמן; השישה של ימינה הם מינויים של נפתלי בנט ובצלאל סמוטריץ'; 16 החרדים הם מינויים של רבנים; וגם בליכוד וברשימת העבודה-גשר-מרצ היו כמה וכמה שריונים. ראשי המפלגות התאהבו ברודנות הזאת. יש עתיד קיימת שמונה שנים ומעולם לא קיימה בחירות פנימיות. חוסן לישראל לא עשתה שום רושם שהיא מתכוונת לקיים בחירות כאלה, ובני גנץ זרק השבוע חברים מן הסיעה בהחלטת יחיד. שליטתו המוחלטת של ליברמן בישראל ביתנו היא מן המפורסמות. את תקנון ימינה לא הצלחתי למצוא בשום מקום, וגם שם לא דובר אי-פעם על בחירות פנימיות. כעת מצטרף אליהם גדעון סער, שהתקנון של "תקווה לישראל" מעניק לו שליטה מוחלטת ומדבר בצורה מעורפלת על הליכים פנימיים כלשהם שאולי יתקיימו פעם. במצב הזה, תאמינו או לא, המפלגות החרדיות הן הכי פחות גרועות. מועצת גדולי התורה ומועצת חכמי התורה הן גופים קולקטיביים של אישים מוכרים ובעלי מעמד בציבור הרלוונטי, ולא רודנות של אדם אחד. אני לא מאוהב בשיטת הבחירות המקדימות. היא מצמיחה פרובוקטורים כמו אורן חזן, מיקי זוהר, אסנת מארק וסתיו שפיר. היא מתגמלת צעקנות יותר מאשר פעילות. היא מצריכה משאבים כספיים ניכרים, המהווים או חסם בפני חסרי אמצעים או כר לשחיתות. כשלעצמי, הייתי מציע שחברי המפלגה יבחרו את המרכז ושהוא יבחר ועדה מסדרת. מה שברור הוא, שרודנות פנימית ודמוקרטיה חיצונית אינן עולות בקנה אחד. ועוד הערה: לפני שכל מיני פוליטיקאים דורשים יותר דמוקרטיזציה בבחירת השופטים, כדאי שיפעלו ליותר דמוקרטיזציה בבחירתם-שלהם.

רון חולדאי לא התפטר מראשות עיריית תל אביב, כדי שיהיה לו לאן לחזור אם ייכשל בבחירות לכנסת. אני משוכנע, שחולדאי לא יעזוב את העירייה כדי להיות חבר כנסת מן הספסלים האחוריים של האופוזיציה, ואולי בצדק מבחינתו. גבי אשכנזי עוזב את הפוליטיקה משום שברור לו שסיכוייו לקבל תפקיד בכיר בממשלה הבאה זהים לסיכוייו להתפייס עם אהוד ברק. אבי ניסנקורן הצטרף לחולדאי, כי הוא יודע שחוסן לישראל עומדת להתרסק. זה בסדר לכוון גבוה, אבל זה לא בסדר לנטוש את הזירה הציבורית רק משום שהתקוות הללו מתנפצות והמציאות מחייבת להסתפק בפחות. התנהגות כזו עוברת ממתחם השאפתנות הלגיטימית למתחם המגלומניה הפסולה: "או שאהיה ראש הממשלה / שר הביטחון / שר החוץ / שר האוצר, או שהציבור והמדינה לא מעניינים אותי. אני רוצה לקפוץ מיד לצמרת, לא מוכן לצבור ניסיון ברמות הנמוכות יותר ודורש שיאפשרו לי לעקוף את מי שעמל שנים להוכיח את עצמו". כדאי לחשוב היטב לפני שנותנים את הקול לאנשים כאלה.