"הרעש בחדר יורד בחצי אחוז"
|
|
|
|
ילדים בגטו טרזין בביקור הצלב האדום
|
|
|
וייסקופ התעשר ותרם סכומים ניכרים לצדקה. בורותו הייתה ידועה כמו נדיבותו, ושילובן הוביל לסיפור הבא. אגודת הסופרים ערכה "משתה י.ל פרץ", אספה כרטיסים להקים קופת עזרה לסופרים ונציגיה ביקשו מווייסקופ: קנה כרטיס לנשף של י.ל פרץ. השיב וייסקופ: נעבעך [מסכן], פרץ הוא נצרך ואני לא ידעתי; הגידו לו שייכנס אלי ואתן לו נדבה הגונה | |
|
|
|
לא רק על בעלי תפקידים אנו יכולים ללמוד מן ההומור שהופנה כלפיהם. קחו לדוגמה אדם בשם וייסקופ מגטו וילנה, שהיה בעל תפקיד כלשהו בשירות הגרמנים ויכול היה לשחרר יהודים מן הכלא. בגטו אמרו, כי הוא נוטל תשלום תמורת השחרור, אך רבנים הוא משחרר חינם – לשם מצוה. וייסקופ התעשר ותרם סכומים ניכרים לצדקה; סופו היה מר והוא נרצח בפונר. בורותו הייתה ידועה כמו נדיבותו, והשילוב של השתיים הוביל לסיפור הבא. אגודת הסופרים ערכה "משתה י.ל פרץ", אספה כרטיסים כדי להקים קופת עזרה לסופרים ונציגיה ביקשו מווייסקופ: קנה נא כרטיס לנשף של י.ל פרץ. השיב וייסקופ: נעבעך [מסכן], פרץ הוא נצרך ואני לא ידעתי; הגידו לו שייכנס אלי ואתן לו נדבה הגונה. 3 דוגמה נוספת היא פרופ' ולטר אייזינגר – מחנך מעון הילדים 1 בטרזין (המעון שכן בבלוק L-417 בו פועל כיום מוזאון הגטו). דמותו תוארה בהומור רב בידי חניכיו בשבועון המצויר "ודם", בעריכתו של פטר גינץ. "קטנטן", הייתה כותרת הכתבה מלאת האהבה שכתב רודולף לאוב – על שם קומתו הנמוכה של אייזינגר. היום מתחיל בשלוש קריאות שלו בניסיון להעיר את חניכיו, ללא הצלחה. אייזינגר "חוטף את מחברתו ומודיע בחיוך ערמומי שעדיין לא הכין את רשימת התורנים היומית לניקוי השירותים. ההשפעה מיידית. פרט לכמה טמבלים מסכנים שיהיו בסופו של דבר תורני שירותים, רוב הנערים נעלמים בחדר הרחצה או מתחילים לקפוץ מעלה-מטה על מיטותיהם כדי להוכיח שקמו". - בצהריים, לאחר הארוחה, הוא עורך בדרך כלל את המסדר בצורה הבאה: לאחר שזלל את חמש ארוחות הצהריים שלו (להוראה יש יתרונות), קטנטן מנגב את שפמו האגדי, מזדקף מלוא קומתו – עד שכמעט אפשר לראות אותו – ושורק במלוא כוחו. התוצאה היחידה היא שהרעש בחדר יורד בחצי אחוז. "האם אתם חירשים?" משאלה זו הנערים המבריקים של מספר 1 מסיקים שהוא שרק כנראה, ולאט בבטחה הם מתחילים להיאסף לפני דרגשיהם. "זה חייב להיפסק!" מכריז האיש בעל מצח האיכר, ומתחיל להתהלך אנה ואנה בחדר. "כל המשימות שהטלתי חייבות להסתיים עד סוף השבוע", הוא מכריז לצחוקם של אלו שבמקרה הקשיבו, ואז הוא שומע מלמולים בנוסח "איזו אופטימיות!" או "על מי הוא עובד!". "שקט!" מצליח קטנטן לצעוק ולבסוף רוקע ברגלו הקטנטנה. הוא כמעט איבד את קולו. כעת, משהשיג מעט תשומת לב, הוא נושא עוד נאום מבולבל, שתוכנו מוכר לכל, משחרר את האסיפה ורץ לראות את [חברתו] ורה [סומרובה].4
|
בשעה זו כולם מאזינים ל-BBC
|
|
|
|
ורשה. שמועות מתוצרת מקומית [צילום: גיאורג וילי]
|
|
|
בסוף מארס 1940 מספר רינגלבלום, כי מאחר שכל התכנסות בת עשרה אנשים ומעלה מחייבת אישור של הגסטאפו, פנה יהודי וביקש אישור כזה למסיבת יום הולדת. למחרת השיבו הגרמנים, כי לא ישלחו סוכן משלהם למסיבה, שכן ממילא שלושה מבין 20 המוזמנים עובדים בשירותם. ואילו במאי 1942 כתב רינגלבלום על שני יהודים הנפגשים, והאחד שואל את חברו מה נשמע. משיב לו הלה: "אחד משנינו משרת בוודאי אצל הגסטאפו, לכן לא אומַר לך דבר" | |
|
|
|
כמה ממקורות ההומור מעניקים לנו פרטים על גטאות ומחנות. עדות המצויה בארכיון יד ושם 5 נושאת את הכותרת "מילון ביטויים ממחנה פלשוב". אנו למדים ממנה, כי רוב העובדים בסדנה לייצור נייר היו מבוגרים, ורוב העובדים בסדנה למברשות – חרדים. סנדלרים, חייטים, פועלים ובעלי מלאכה אחרים זכו לכינוי "חיים טובים", מה שמלמד על מצבם היחסי במחנה. ראשם של האסירים גולח במרכזו, והפס זכה לכינוי "כביש ראשי" או "טיילת הכינים". הלחם בפלשוב היה כה יבש, עד שהוא כונה "בטון". היו עובדים חרוצים מדי, ובכך סייעו בעל-כורחם למאמץ המלחמה הגרמני, והם כונו בלעג "פטריוטים". הרי לנו מידע נוסף על פלשוב. 6 פלה שפס כתבה יומן במחנה העבודה גרינברג שבשלזיה התחתית, מצפון-מערב לברסלאו. חלק מן הרשימות היו הומוריסטיות, וניתן ללמוד מהן פרטים על אותו מחנה. היא מספרת למשל על החלפת מידע ושמועות בתאי השירותים, ומרחיבה את הדיבור – בציניות חריפה – על המצב הבריאותי והתזונתי הקשה: - תגלית מעניינת ביותר נתגלתה בקיץ האחרון, והיא שקיימים שלושה סוגים של פשפשים: מאורכים, שטוחים ועגולים. במדע הרפואה חלה התקדמות בשטחים מספר. לאט ובהדרגה מפסיקים את השימוש בתרופות והוא מוגבל עכשיו לטבליות אספירין ומשחת איכטיול.7 הרופאים גם ממליצים שלא למלא את הקיבה יתר על המידה. יש לאכול כל יום שלוש-ארבע פרוסות לחם קטנות, צלחת מרק ירקות עם תפוחי אדמה, מעט בשר וכמות חופשית של קפה, אבל ללא סוכר. פעם בשבוע לא יזיק לפתן. פירות, לחם לבן, סוכר, שוקולד, שימורי בשר ודגים – כל אלה מוּצָאים משימוש כליל. מפעם לפעם, לשיפור העיכול, ממליצים על תפוחי אדמה בקליפתם עם גבינה לבנה ולקינוח מגנזיום.
מידע נוסף שמספק לנו ההומור נוגע לחיי היום-יום ולתופעות שלעיתים חמקו מעיניהם של מקורות אחרים. כך למשל, יומנו של הלל זיידמן בגטו ורשה תיעד בינואר 1943 את הבדיחה הבאה: כשנשאל קבלן ידיעות אחד, שמצב רוחו היה רע, מה חדש, הוא ענה בכעס: מה חדש?! אתה לא חולה ויכול להמציא חדשות בעצמך. 8 רישום קצר זה מלמדנו, כי בגטו פרחה תעשיית שמועות שרבות מהן היו תוצרת מקומית. בדיחה מגרמניה, גם היא בנושא מקורות המידע, מלמדת על האזנה אסורה לרדיו הבריטי: יהודי נעצר ומואשם שרצח נאצי בשעה 10 בערב ואף אכל את מוחו. קו ההגנה שלו הוא כזה: ראשית, לאף נאצי אין מוח. שנית, יהודים לא אוכלים שום חלק של חזיר. ושלישית, הוא לא יכול היה להרוג נאצי ב-10 בערב, משום שבשעה זו כולם מקשיבים לשידורי ה-BBC. 9 בגטו ורשה פעלו סוכנים של הגרמנים, והידועים שבהם היו אברהם גנצווייך וחבריו מן "המשרד למלחמה בנשך וספסרות" ששכן ברחוב לשנו 13 (ומכאן כינוים "השלושה-עשר"). שתי בדיחות ביומנו של עמנואל רינגלבלום מעלות, כי תושבי הגטו לכל הפחות חשדו שתופעת ההלשנה ביניהם נרחבת עוד יותר. בסוף מארס 1940 הוא מספר, כי מאחר שכל התכנסות בת עשרה אנשים ומעלה מחייבת אישור של הגסטאפו, פנה יהודי וביקש אישור כזה למסיבת יום הולדת. למחרת השיבו הגרמנים, כי לא ישלחו סוכן משלהם למסיבה, שכן ממילא שלושה מבין 20 המוזמנים עובדים בשירותם. ואילו במאי 1942 כתב רינגלבלום על שני יהודים הנפגשים, והאחד שואל את חברו מה נשמע. משיב לו הלה: "אחד משנינו משרת בוודאי אצל הגסטאפו, לכן לא אומַר לך דבר". 10
|
"ודירת מסכנים, היא קן מלשינים"
|
|
|
|
שוטר יהודי בגטו ורשה [צילום: בית לוחמי הגטאות]
|
|
|
רוב האסירים "הובאו עדינו מארץ פרגוואי, ארץ העליזות והחדווה, ברוכת זבובים עד בלי די". יש גם "מקסיקני בקהילתנו, מה רבו חמודותיו! נערות שואפות צילו, שואפות גוררו לחופת נישואיו". יש גם "שתי שחרורות מניקראגווה", ולצידן "שלוש חמודות וטוריאדור, סבא וסבתא ונכדתם, עמוסים משא מזוודת לעייפה, חולמים על אקוודור מולדתם" | |
|
|
|
בספטמבר 1941, שנה לאחר הקמת גטו ורשה, נכתב שיר ארוך המתאר בהומור ציני את האירועים שהתרחשו כאשר רבבות יהודים נאלצו למצוא במהירות דירות בשטחו הקטנטן של הגטו. הכותב מספר כיצד התרוצץ אנה ואנה, עד שלבסוף מצא חדר מלוכלך ברחוב שווינטויירסקה. השורות הבאות מתעדות בצורה חיה את הצפיפות האיומה ששררה בגטו: - לא משעמם לי פה אף פעם. כי מעבר לקיר הדק גר המון עם. מדברים, צועקים, עושים מהומות בלי הרף, בימים וגם בלילות. בעלת הבית, לא עלינו, רק פוקחת את עיניה, בעודה במיטה כבר צורחת, ופקודות על כולם נובחת. "שלמק, תן לי, אלה, קומי! חיים-יצחק – לאכול! שמולק'ה, תן לי נעלי בית. אנקה, סיר על כיריים! ובאים גם לקוחות. לופטמן הזקן סוחר, חוסך לאנקה לנדוניה, ובזנבות שועל מספסר. רעש-געש ללא פֶּסֶק, מן הבוקר עד הערב. שמולק'ה מתקוטט עם אלה, המחיצה כמעט נופלת. חבל, כי אם תקרוס כעת, אתקשה עוד לצותת.11
נישאר בגטו ורשה, ונקרא שיר המלמד על תופעה של גניבות בגטו – ומציע גם מבט הומוריסטי על החרמת הפרוות בדצמבר 1941. 12 הכותב האלמוני מספר, כי מאן דהוא גנב את מעיל הפרווה שלו, ובפרוטות שהיו ברשותו – יכול היה לקנות רק "שק ישן בשוק שחור. איזה שק, הו אלוהים! לא ראוי אף לכלבים. דק, בלוי, ישן, קרוע. במרפקים חורים גדולים. לא מעיל אלא סמרטוט, ואני בו כמו דחליל". הוא היה מבויש ומיואש מאין כמותו, ואז התרחש נס בדמות גזירת הפרוות: "הגורל התהפך בצ'יק. איזה אושר! איזה גליק! מכולם יקחו, אך לא ממני! שמחה גדולה כבר תרקידני!". האיש יצא לחגוג עם חבריו בבית קפה, בו מצב הרוח שחור כמו הקפה, שכן - האולם מלא דחוס בבני שבט הפרווה, וכולם שולחים אלי מבטים מלאי איבה. מקנאה הם מוריקים, כי שקים לא מחרימים! על הקיר שקי תליתי וישבנו לאכול. התיישבנו סביב שולחן והזמנו מאכל. ומרוב שמחה ונחת הזמנו גם בקבוק או שניים ושתינו שם לחיים! בלב מלא שמחה ישבתי. אבל מרוב אושר התרשלתי, ועורף אל שקי הפניתי. וכשקמתי – מפח אל פחת, אין לא שק ולא קדחת! מה אעשה, צרה צרורה – החליפו שק לי בפרווה!!!13
ועוד מגטו ורשה: מרי ברג, שהייתה בת 15 עם פרוץ המלחמה ובת לאם אמריקנית, נכלאה בכלא פוויאק עם תחילת הגירוש הגדול ביולי 1942. היא רשמה ביומנה מעין-המנון של האזרחים הזרים (כמותה) שהוחזקו אז בכלא, ואגב כך העניקה מבט לתופעה של ריבוי אזרחויות פיקטיביות במדינות דרום-אמריקניות והרצון להסתפח לבעלי אזרחויות אלו. על-פי השיר, רוב האסירים "הובאו עדינו מארץ פרגוואי, ארץ העליזות והחדווה, ברוכת זבובים עד בלי די". יש גם "מקסיקני בקהילתנו, מה רבו חמודותיו! נערות שואפות צילו, שואפות גוררו לחופת נישואיו". יש גם "שתי שחרורות מניקראגווה", ולצידן "שלוש חמודות וטוריאדור, סבא וסבתא ונכדתם, עמוסים משא מזוודת לעייפה, חולמים על אקוודור מולדתם". 14 לסיום נעבור לקובנה, שגם בגטו שהוקם בה שררה צפיפות קשה מאוד. השיר הבא מתאר הן את הצפיפות והן את המתחים והעימותים הבלתי-פוסקים שהביאה עימה: - ביחד גרים ארבעה דיירים. משפחות בילדים מטופלות. וכל שעה, כל רגע, מהומה ופגע. מריבות ומדנים ויללות. וכמעט לא יחסר בכל בית דייר מן העולם התחתון. ובכל פעם ימצאו טעם לקטטה, למריבה, לְמָדון. [...] זהו רמאי – זה ראוי לגנאי. ואלה סתם עמי-ארץ. הללו הולכים רכיל, מתבדחים. ואלה בני עוול ושרץ. כל אישה מזדרזת, לבשל היא נחפזת. זו חוטפת מאת חברתה. זו אש מְלַבָּה, זו הסיר שָפְתָה, ופורצת מריבה וקטטה. במטבח בהלה, גידופים וקללה. ועפים צלחות, מטאטא. ציפורניים, שָֹרֶטֶת, שערות מורטת, ובראש – קומקום של תה. וכשהיום מעריב, שוב מדון וריב. הבעלים חוזרים עם ליל. ודירת מסכנים, היא קן מלשינים. והלשון טווה חוטי תיל. [...] מעופש וחרוך הכל כמו בכוך. פשפשים, עכברים. הקירות טחובים, המזרנים רקובים, הרהיטים שבורים. לאלוקים נתפללה, ייטיב נא עם אלה. כל אחד בד' אמותיו, ישכון לו בנחת עם כל המשפחה – אך בינתיים הסבל כה רב!15
ואכן, הסבל היה כה רב – אך הוא לא גבר על האמונה ולא כיבה את התקווה, שבאו לידי ביטוי גם בהומור היהודי עתיק היומין. היטיב לתאר זאת אחד מכותבי הקברטים בטרזין: "אם נתמוך זה בזה, נעבור גם את זה; אם מבעד לדמעות נלמד לצחוק, כן! ומחר יום חדש, זקנים נשים וטף לבתינו נחזור, משוחררים, כן! אם נתמוך זה בזה, נעבור גם את זה. על חורבות הגטו נתפקע מצחוק, הא!". 16
|
1. בשיחה עם המחבר. 2. איתמר לוין, מבעד לדמעות: הומור יהודי תחת השלטון הנאצי (יד ושם, ידיעות אחרונות, תשס"ד-2004), עמ' 230-211. 3. שם, עמ' 142-141. 4. שם, עמ' 338-337. 5. ארכיון יד ושם, תיק M49/1140. 6. לוין, עמ' 156-155. 7. משחה שחורה בעלת ריח רע, שהופקה מזפת ואמורה הייתה לנקז פצעים מוגלתיים. 8. לוין, עמ' 74. 9. שם, עמ' 93. 10. שם, עמ' 196. 11. שם, עמ' 296-293. 12. הגרמנים הורו בדצמבר 1941 ליודנראט לאסוף את הפרוות ולהעבירן לידיהן, לשימושו של הוורמכט שהיה בלתי ערוך לחורף הרוסי הקשה. הגזירה הייתה קשה מאוד, משום שבקור הפולני – הפרווה היא בגד חיוני. 13. לוין, עמ' 288-287. 14. שם, עמ' 285-283. 15. שם, עמ' 308-306. 16. שם, עמ' 25-24.
|
|