ביידן העמיד במרכז מצע מצע מדיניות החוץ שלו את המטרה "להחיות מחדש את המחויבות הלאומית לקידום זכויות האדם והדמוקרטיה ברחבי העולם". אם הממשל החדש ימשיך בקו זה, סביר להניח ששיתוף הפעולה עם מוסקבה יהיה קשה ביותר, וזאת בשל מה שפרופ' לארי דיימונד מסטנפורד מגדיר כהתנגדות הדיאמטרית של פוטין, אשר "מבקש להפוך את קריאתו המפורסמת של וודרו וילסון לצאת למלחמה, ובמקום זאת 'לעשות את העולם בטוח למשטרים אוטוקרטיים'... הוא מספיק חכם כדי לדעת שלא יוכל לערער משטרים בכל מקום, אבל הוא יחתור תחתיהם, ישחית ויזרע בלבול כמה שיוכל". תפיסתם של שני הנשיאים את הביטחון כקולקטיבי מייצרת משחק סכום אפס, שבו כל מהלך שעושה מערכת השלטון האחרת, בכל מקום שהוא, נתפס כאיום על כלל מערכת השלטון של הצד השני. ובכל זאת, ביידן לא יוכל להתעלם מרוסיה. כפי שציין שגריר ארה"ב ברוסיה לשעבר, מייקל מק'פאל, במאמר שפרסם לאחרונה במגזין Foreign Affairs, ראיית רוסיה כמעצמה בשקיעה היא מיושנת, ולמעשה רוסיה "צמחה מחדש, למרות מגמות דמוגרפיות שליליות וביטול רפורמות שוק, כאחת המדינות החזקות בעולם – עם יכולת סייבר וכוח צבאי, כלכלי ואידיאולוגי משמעותיים יותר ממה שרוב האמריקנים מעריכים". לאור החשיבות שייחס פוטין לרוסיה כמדינת "דרג ראשון" מאז שעלה לשלטון, סביר שיקצה חלק מהמשאבים האדירים של רוסיה כדי להקשות על המאמצים האמריקניים לדחוק אותה לשוליים. במקום לנסות "לאפס" את היחסים או להתעלם מרוסיה, סביר שארה"ב תשאף לנהל את היחסים באמצעות בלימת פעילויותיה של רוסיה ברוב החזיתות. מוערך שביידן ינסה להרתיע, להתעמת ולהעניש את הפעילות הרוסית בתחומי הדיסאינפורמציה, התקפות סייבר, הפרות זכויות אדם והתערבויות צבאיות במדינות זרות, כאשר אמצעי מרכזי לכך יהיה ברית נאט"ו, שהוא כבר שב ואישר את מחויבותו אליה כשנכנס לתפקידו. המינויים האחרונים של הבית הלבן מאותתים גם הם, כי ארה"ב עשויה לאמץ גישה נוקשה יותר כלפי מוסקבה מאשר הממשל הקודם. ויקטוריה נולנד, עוזרת מנוסה לענייני רוסיה והמועמדת של ביידן להיות תת-מזכיר המדינה לעניינים מדיניים, הציגה לאחרונה תמיכה במדיניות קשוחה יותר כלפי פוטין, כשאמרה: "ארה"ב ובעלות בריתה אפשרו את התעוזה של פוטין במידה לא מעטה. במהלך 12 השנים האחרונות פוטין וחבריו שילמו מחיר נמוך יחסית על מעשיהם". ראש ה-CIA החדש, ויליאם ברנס, אמר בשנת 2019: "ניהול היחסים עם רוסיה יהיה משחק ארוך, המתנהל בתוך מגוון צר יחסית של אפשרויות, ותוך חיפוש בסיס משותף היכן שניתן ומנגד הדיפה מתמדת ונחושה היכן שלא ניתן". מלבד היות נאט"ו אמצעי לניהול התגובה לפעולותיה התוקפניות של רוסיה, הברית עצמה עלולה להפוך לנקודת מחלוקת במערכת היחסים בין שתי המדינות. הרחבת הברית או חיזוקה יוכלו לשפר את ההרתעה מפני מתקפות פוטנציאליות של רוסיה על שכנותיה הקטנות והחלשות יותר הפונות למערב, ואשר היסטורית נמצאות במרחב ההשפעה של מוסקבה. עם זאת, התפתחויות כאלה עלולות להגביר את תחושת חוסר הביטחון של רוסיה ולעורר תגובה מסוכנת. "המפסיק לצמוח מתחיל להירקב" הייתה עצה ידועה של אחד משריה של יקטרינה הגדולה שמרבים לצטט, ומתמצתת את האסטרטגיה של רוסיה להקרין כוח מעבר לגבולותיה כדי לפצות על חולשה מול האיומים הפנימיים והחיצוניים.

כללית, יחסי ארה"ב-רוסיה צפויים להמשיך להתנהל במסלול שלילי במהלך כהונתו של ממשל ביידן. הגישה האמריקנית המאוחדת והקוהרנטית יותר לקרמלין בהנהגת ביידן לא תחפש קירבה חמקמקה עם פוטין ומשטרו. היחסים הבילטרליים, שכבר היו רצופים במהמורות, עשויים לחוות התעצמות של התחרות האידיאולוגית עקב התפתחויות כמו מאסרו של מתנגד המשטר אלכסיי נבלני ותגובת ארה"ב, שעלולה להעצים את ממד האיום הקיומי ביריבות. בנוסף, לחיזוק או הרחבה של נאט"ו על-ידי ארה"ב יש אומנם סיכוי להרתיע טוב יותר את ההרפתקנות הרוסית, אך הליכה רחוק מדי או העברה לא נכונה של מסרים, עלולות להחמיר את "הדילמה הביטחונית" ולעורר את מוסקבה להגיב. במקביל לפעולות לריסון רוסיה, ממשל ביידן צפוי להמשיך בשיתוף פעולה עם מוסקבה במספר מצומצם מאוד של נושאים גלובליים. הזירות הסבירות ביותר לכך כוללות בקרת נשק ומניעת תפוצה גרעינית, שינויי אקלים ובריאות גלובלית - אך רשימה זו עשויה להתרחב או להתכווץ בהתאם לדינמיקה בין שתי המדינות ולסביבה הגלובלית המתפתחת. כך או כך, מה שצפוי להיות מערכת יחסים חריפה בין ביידן לפוטין, דווקא החל בנימה של שיתוף פעולה סביר, כאשר ימים ספורים בלבד לאחר השבעת ביידן, ארה"ב ורוסיה הסכימו להאריך בחמש שנים את הסכם סטארט החדש, שבועות ספורים לפני פקיעתו. ראוי לציין ששינוי הממשל בארה"ב עשוי ליצור הקשר חדש שירסן את דעיכת היחסים. במהלך כהונתו של טראמפ, ערוצי התקשורת הפורמליים והקבועים בין שתי המדינות התערערו וייתכן שאופן הפעולה המאורגן והמוכר יותר של ממשל ביידן יאפשר להחיותם. לכך יש חשיבות מכרעת במניעת משברים פוטנציאליים שמקורם בטעויות, חישובים מוטעים או אי-הבנות. בנוסף, מכיוון שהממשל האמריקני החדש אינו נושא את המטען הפוליטי של "רוסיה-גייט" כקודמו, ובזכות השליטה שלו בבית הנבחרים ובסנאט, הוא עשוי לנצל טוב יותר כל הזדמנות כדי לקדם את האינטרסים הלאומיים שלו באמצעות שיתוף פעולה דו-צדדי. מנקודת מבטה של ישראל, להמשך ההתדרדרות ביחסי ארה"ב ורוסיה עלולות להיות השלכות משמעותיות על הביטחון הלאומי. לאורך גבולה הצפוני, ישראל מנהלת "מערכה בין מלחמות" נגד מאמצי אירן להתבסס בסוריה ולצבור שם אמצעי לחימה מדויקים. כוחות רוסיים, כולל מערכות הגנה אווירית, נוכחים גם הם בסוריה כחלק ממאמצי מוסקבה להציל את משטר אסד מקריסה. הכוחות הישראלים והרוסים הקימו מנגנון למניעת עימותים ואף לתיאום כדי למנוע תאונות טרגיות בין שתי שחקניות שאינן מעוניינות בלחימה ישירה ביניהן. בעידן של עוינות מוגברת בין ארה"ב לרוסיה, מוסקבה תוכל לנצל זאת ולכייל את מידת החיכוך מול ישראל בסוריה כמנוף נגד וושינגטון. לחלופין, ארה"ב עשויה להתגלות כפחות סובלנית כלפי התיאומים של ישראל עם רוסיה בסוריה. אשר להתחזקות היריבות האידאולוגית בין רוסיה לארה"ב – אפשרות זו עלולה להעצים את הדגש על זכויות אדם במדיניות החוץ האמריקנית. אם יגבר הלחץ על המשטרים הערביים בעלי הברית לבצע רפורמות דמוקרטיות או תוגבל מכירת נשק להם, ייתכן שמדינות במזרח התיכון יחפשו ערבויות ביטחוניות חלופיות כגיבוי. האינטרס של ישראל הוא להבטיח שארה"ב תשמור על השפעתה בקרב בעלות הברית המסורתיות באזור, מכיוון שהחלופות נוטות פחות להתחשב בביטחון הלאומי של ישראל. במקרה זה, ירושלים תפיק תועלת מרובה מתיווך הבנות בנושאים הקשורים לזכויות אדם ודמוקרטיה בין ארה"ב לשותפיה באזור.