1. לפני תשע שנים חתמה ליאת בן-ארי על כתב האישום בפרשת
הולילנד. כאשר החל המשפט היא כבר הייתה פרקליטת מיסוי וכלכלה, וניהולו בפועל עבר לידי
יוני תדמור - מי שעתיד לרשת ממנה את התפקיד. בכמה מן הדיונים הראשונים, בעדותו של
שמואל דכנר, הגיעה בן-ארי בעצמה לאולם.
גיורא אדרת ניהל באחד הימים חקירה נגדית תוקפנית, ובן-ארי התנגדה בתוקפנות לא פחותה. אבל אחרי שהסתיים הדיון, אדרת העניק לבן-ארי נשיקה אבהית על מצחה.
זה לא יקרה במשפט נתניהו, ולא בגלל תנועת MeToo אלא משום שהאווירה בין ספסלי התביעה וההגנה שונה לחלוטין. שופט בית המשפט העליון,
יוסף אלרון, תיאר זאת בלשון דיפלומטית כ"חוסר אמון". בצורה יותר גלויה אפשר לדבר על דם רע. הטענות של ההגנה נגד התנהלות המשטרה והפרקליטות מושמעות בכעס אמיתי. משוכנעים שם שהחקירות התנהלו בצורה רשלנית וחובבנית, שלא לומר אכזרית ומוכוונת מטרה, ושהפרקליטות הייתה שותפה מלאה משום שליוותה את התיקים מראשיתם. התביעה משוכנעת בה אם היא פעלה בצורה ההגונה ביותר, ושהטענות נגדה מיועדות להסיט את תשומת הלב מחומרת האישומים ועוצמת הראיות.
מה שיקרה הבוקר (יום ב', 5.4.21) בבית המשפט יכול להגדיר במידה רבה את האווירה במשפט כולו. האם נאום הפתיחה של בן-ארי יהיה ענייני ויבש - סקירת-על של האישומים והראיות - או יהווה במתקפת-נגד להדיפת הטענות המשפטיות והפוליטיות כלפי החוקרים והפרקליטים? ואם בן-ארי תבחר באפשרות השנייה, האם הסניגורים ישברו את הנוהג ויתנגדו? ואם הם יתנגדו, מה יחליטו השופטים? אחר כך תחל עדותו של
אילן ישועה, ושוב יצוצו מאפייני הרוחב: לאיזו רזולוציה תבקש התביעה לרדת? כמה התנגדויות יהיו? כיצד יטפלו בהן השופטים?
2. האולם בו מתקיים משפט נתניהו הוא זה שבו התקיים משפטו של
אהוד אולמרט, אחרי שיפוץ והרחבה. כאשר אולמרט קם להעיד במשפטו, הוא הקדיש עשר דקות תמימות לתיאור בית אביו וילדותו בבנימינה. ההרכב בראשות הנשיאה דאז,
מוסיה ארד, לא עצר אותו - ובכך איבד את השליטה על העדות. אולמרט דיבר כמה שרצה ועל מה שרצה.
במובן זה יש דמיון בין שופטים בבית המשפט לבין שופטי כדורגל במשחקים מכריעים. בין האחרונים יש מי שרוצים לתת למשחק לזרום ולהתערב רק אם אין ברירה, ויש מי שבכמה שריקות בדקות הראשונות מבהירים מי בעל הבית.
רבקה פרידמן-פלדמן,
משה בר-עם ו
עודד שחם יצטרכו להחליט כבר בעדותו של ישועה מהי הטקטיקה שלהם. האם הם ידונו בכל התנגדות לגופה, או יתנו החלטה רוחבית? האם יאפשרו התנגדויות מרובות, או ידרשו לאפשר לעד לדבר? האם ועד כמה יתערבו בעצמם בחקירות? האם יאפשרו התנגדויות מורכבות שיחייבו להוציא את העד מן האולם?
3. עד עכשיו הצגנו הרבה סימני שאלה, אז הנה סימן קריאה אחד: תהיה המון דיסאינפורמציה סביב המשפט הזה, מכל הכיוונים. כבר הערתי, שהן תומכי נתניהו והן מתנגדיו טוענים שיש נגדו שלושה כתבי אישום - הללו כדי להראות עד כמה הוא נרדף, והללו כדי להראות עד כמה הוא מושחת. האמת היא שיש כתב אישום אחד ובו שלושה אישומים, אבל האמת - כמו פולנייה טובה - יושבת לה לבד בחושך. זה לא נורא חשוב כשלעצמו, אבל זה בהחלט מהווה דוגמית למה שיתרחש במהלך המשפט עצמו.
הנה דוגמה נוספת, מהימים האחרונים. הן פעיל שמאל והן פעיל ליכוד ביקשו מבית המשפט להעביר את הדיונים בשידור חי (זה בחיים לא יקרה). הראשון הסביר שכולם צריכים לראות עד כמה נתניהו הוא עבריין, והשני הסביר שכולם צריכים לראות שזהו - כלשונו - "משפט דרייפוס של המאה ה-21". באווירה כזאת (ונא עיינו שוב בפסקה 1), אין סיכוי שתהיה הסכמה אפילו על העובדות הפשוטות ביותר של המשפט: מי אמר מה.
קל מאוד להוציא מהקשרם דברים שנאמרים בבית המשפט. למשל: שופט מחדד לעד את שאלת התביעה - ואז אומרים שזו שאלה שלו, המרמזת של דעתו. עד מדבר בציניות, אבל מתעלמים מן הטון של דבריו. מסמך מתקבל כפוף להוכחת האותנטיות שלו, ואת זה "שוכחים" לדווח. מצטטים את התנגדות ההגנה ולא אומרים שהיא נדחתה. האפשרויות כמעט בלתי מוגבלות, והן יתממשו כאן על ימין ועל שמאל - תרתי משמע, כמובן במיוחד ברשתות החברתיות למיניהן.
נזכיר את המובן מאליו: משפט נתניהו איננו מרוץ ל-100 מטר או ל-10 ק"מ; הוא אפילו לא מרתון. אם המשפט הזה יתנהל במלואו, אנחנו מדברים על שנתיים-שלוש של דיוני הוכחות, שלוש פעמים בשבוע, שש שעות בכל יום. משפט הולילנד - הדבר הכי קרוב שהיה עד כה בישראל למשפט נתניהו - לימד שיכולים להיות הבדלים גדולים ומשמעותיים בין המעצר, כתב החשדות, כתב האישום, פסק הדין במחוזי ופסק הדין בעליון. הפעם אנחנו מדברים על 335 עדי תביעה ועל 100,000 מסמכים בחומר החקירה - ומי יודע כמה עדים ומסמכים בפרשת ההגנה. כל ההערכות שתשמעו לאורך הדרך, יהיו במקרה הטוב ניחוש פרוע. זה יהיה ארוך, מתיש, לעיתים משעמם, לעיתים מרתק, עם רגעי דרמה ורגעי מרגוע. והכי חשוב: זה יהיה משפט כהלכתו. כל השאר הוא רעשי רקע.