השבוע הודיעו 12 קבוצות כדורגל אירופיות בכירות על הקמת הסופר-ליג – ליגה פרטית בה יתקיימו משחקים שבועיים בין 20 קבוצות (15 קבועות ועוד חמש מתחלפות), אשר יימשכו במשחקי נוק אאוט עד לקביעת הזוכה השנתית בליגה. ההודעה עוררה סערה ציבורית ופוליטית אדירה, בעיקר במדינותיהן של המייסדות – אנגליה, איטליה וספרד. פיפ"א (ההתאחדות העולמית) ואופ"א (ההתאחדות האירופית) הודיעו שיסלקו מכל מפעליהן את הכדורגלנים שישתתפו בליגה החדשה – בעיקר מן המונדיאל ואליפות אירופה. פוליטיקאים, כוכבי עבר, פרשנים, שחקני הווה, מאמנים ובעיקר אוהדים (כולל בתריסר הקבוצות) הגיבו בזעם עצום, בטענה שהיוזמה מנוגדת לספורטיביות, מחסלת את התחרותיות ותותיר פירורים לכל יתר הענף. ככל הידוע, לא נמצא אדם אחד מחוץ למארגני הליגה שתמך ברעיון. הוא התרסק בתוך פחות משתי יממות: תחילה פרשו שש המייסדות האנגליות, בעקבותיהן הלכו ארבע האיטלקיות וכך נותרו לבדן ריאל מדריד וברצלונה. נכון לעכשיו, הבעלים המיליארדרים והמנהלים המיליונרים ספגו מפלה ניצחת במאבק מול דעת הקהל. כדורגל הוא ענף הספורט הפופולרי ביותר בעולם, עם 265 מיליון שחקנים רשומים ועוד מאות מיליונים המשחקים להנאתם. במונדיאל האחרון, ברוסיה בשנת 2018, צפו 3.6 מיליארד בני אדם. סקר דעת קהל עולמי מצא, כי 40% מגדירים את עצמם כחובבי כדורגל. כל אלו מסבירים את עוצמת התגובה הרגשית, לרעיון שכל הדברים שנאמרו בגנותו – נכונים לגמרי. היוזמים רצו לעשות הרבה יותר כסף מאשר כיום; דובר על 425 מיליון דולר לשנה כדמי השתתפות לכל קבוצה. זה לא שהיום עסקינן בפרוטות; שחקנים נמכרים בעשרות מיליוני אירו ומשתכרים מיליוני אירו בשנה, גם אם אינם כוכבי-על. אפילו בישראל, מדינת כדורגל מפגרת לכל הדעות, העסקות והמשכורות הן במיליוני שקלים. (בהערת אגב, זהו חלק ממצב מוטרף בעליל, בו המשכורות בתחום הפנאי והבידור – החל משחקני קולנוע וכלה בספורטאים – גבוהות עשרות מונים מאלו של רופאים, כבאים ומורים). לא במקרה, שלוש קבוצות הכדורגל היחידות בין עשרת מועדוני הספורט בעלי השווי הגבוה ביותר בעולם (דירוג פורבס) היו בין מייסדי הסופר-ליג: ריאל, ברצלונה ומנצ'סטר יונייטד. "מי שיש לו מנֶה – רוצה מאתיים", קבעו חז"ל, וזה בדיוק מה שקרה כאן. זה גם מה שהפיל את הרעיון: ההבנה שהמטרה היא להעשיר את העשירים, על חשבון הרס המשחק.

ייתכן שהמרוויחה הגדולה ביותר מקריסת הסופר-ליג תהיה קוקה-קולה – למרות שיריבתה הגדולה, פפסי, היא אחת מנותנות החסות לליגת האלופות (שחייה ניצלו). למה? כי אולי הפארסה של השבוע תדיח את קוקה-קולה מן המקום הראשון ב"פלופים" השיווקיים הגדולים ביותר של כל הזמן: ה-New Coke. במבט יותר מעמיק, אם יוזמי הליגה היו חוזרים לאותו כישלון מפואר, ייתכן שהיו נוהגים אחרת. באפריל 1985 הודיעה קוקה-קולה על שינוי הדבר החשוב ביותר במשקה שלה: הנוסחה הסודית. המנכ"ל, רוברטו גוֹיְזוּאֶטָה, הכריז שהמשקה יהיה טוב עוד יותר. בפועל, כפי שכתבה קונסטנס הייס, "קוקה-קולה החדשה הפכה לכישלון השיווקי הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית, המשמשת דוגמה בספרי הלימוד איך לא להצליח בעסקי מוצרי הצריכה. שנים אחר כך, כשירצו במקומות שונים בעולם להראות עד כמה מוצר מסוים פגום או כושל, ישימו אותו ללעג בכך שישוו אותו לכישלון של קוקה-קולה החדשה". הבעיה לא הייתה רק בטעמו של המוצר החדש, שניסה לחקות ללא הצלחה את זה של פפסי. התגובה של הציבור – הן המבקבקים (בעלי הזיכיון לייצור הקולה) והן הלקוחות – הייתה רגשית. 400,000 מכתבים ושיחות טלפון הציפו את מטה החברה. "לשנות את קוקה-קולה זה כמו שאלוהים יצבע את הדשא בסגול". "גזלתם ממני את ילדותי". "הכאב הוא לדעת שלא רק שלא אהנה עוד מטעמו האמיתי של קוקה-קולה, אלא שילדי ונכדי לא יזכו להכיר אותו". ובמילותיה של הייס: "זה היה בגלל שברון הלב. זה היה בגלל אובדן של מוצר שאנשים ראו בו כמעט חלק מעצמם, סילוק ללא סיבה של משהו שהייתה לו משמעות בעיניהם". אחרי 78 יום הכריז גוֹיְזוּאֶטָה שקוקה-קולה הישנה חוזרת, תיקרא "קוקה-קולה קלאסית" ותוצע למכירה לצד ה"New Coke". אבל עד מהרה התברר, שהאמריקנים לא רוצים את הקולה החדשה והיא פשוט נמוגה. במידה רבה, זה מה שקרה השבוע לסופר-ליג. ה"New Coke" נועדה לחזק את מעמדה של קוקה-קולה, שאיבדה גובה מול פפסי; הוא לא היה גחמה. הסופר-ליג נועדה בין היתר להפקיע את השליטה מידי המנהלים המושחתים של פיפ"א ואופ"א; היא לא הייתה גחמה. אבל בשני המקרים, היוזמים לא הבינו את עומק החיבור הרגשי של עובדיהם ולקוחותיהם למוצר שהם מייצרים וצורכים.

במבט רחב יותר, אירוע הסופר-ליג הוא בבואה לכוחו ההולך וגדל של הציבור אל מול המנהלים והבעלים, גם של חברות ענק. בל נטעה: הללו ממשיכים לעשות במידה רבה את מה שהם מוצאים לנכון, ותגובה עוצמתית כמו זו שראינו השבוע היא לגמרי היוצא מן הכלל. אבל האינטרנט והרשתות החברתיות מעניקים ללקוחות, לספקים ולמשקיעים הקטנים קול הרבה יותר חזק – ממנו לא ניתן להתעלם. הדוגמה הבולטת ביותר ניתנה באוגוסט 2019, כאשר ארגון Business Roundtable, המייצג את המנהלים החשובים ביותר במגזר העסקי בארה"ב שינה את האופן בו הוא רואה את ייעודם של התאגידים. היעד הראשון במעלה שוב איננו השאת רווחיהם של בעלי המניות, אלא "מחויבות בסיסית לכל מחזיקי העניין" (stakeholders) – הלקוחות, העובדים, הספקים והקהילה המקומית. "כל אחד ממחזיקי העניין שלנו הוא חיוני. אנחנו מתחייבים לספק ערך לכולם", הכריז הארגון. מובן שאת היישום המעשי צריך לבחון לאורך זמן, והקורונה שיבשה את כל התוכניות. האם חברה תרכוש מוצרים מיצרן מקומי, גם אם הוא יקר יותר ממתחרהו המרוחק? האם מנהלים יוותרו על מטוסים פרטיים לטובת איכות הסביבה? האם מחאה נגד אפליה גזעית תוביל לשינוי הרכב מועצת המנהלים? האם הפרטיות של העובדים תקבל משקל גדול יותר בפיקוח עליהם? כאמור, מוקדם מכדי לדעת. אבל עצם ההכרזה הייתה שינוי משמעותי והכרה בכך שהמגזר העסקי המודרני חייב להתחשב גם בציבור הרחב.

באמצע שנות ה-70 של המאה הקודמת, כאשר התוכנית "כלבוטק" בהנחייתו של דניאל פאר הייתה מן הבולטות בערוץ הראשון והיחיד, כתב עליה אפרים קישון: "איננו מוצאים כל הצדקה, שאך ורק משחות גילוח ועמודי טלפון ייבדקו בה בשבע עיניים, בעוד אנשי הציבור שלנו נהנים מחסינות פרלמנטרית, כאילו אין למצוא גם עסקן שחסר לו בורג, או שר בממשלה שמשקלו הוא החצי מן הכתוב בהוראות השימוש. אפשר לפרק גם מנגנונים של מפלגות, לראות מה יש בפנים. אנחנו מייחלים ליום, כאשר הפאר של כל הדניאלים יניח על שולחן הסטודיו חבילה מגושמת, יקלוף מעליה את נייר האריזה, ויוציא מתוכה פוליטיקאי בגודל טבעי, לאמר: בפרסומיך שלפני הבחירות הבטחת, אדוני הנכבד... חלום". אותו קישון עצמו כתב, שנים רבות לפני כן, שבסופו של דבר אנחנו בוחרים במי שמשקר לנו בצורה הכי טובה. הרי ברור לנו שלא ניתן לקיים את כל ההבטחות שמפזרים המועמדים. הרי אנחנו זוכרים היטב שגם בפעם הקודמת (אפילו אם חלפו, בצורה מוזרה-משהו, ארבע שנים) הם הבטיחו ולא קיימו. לכן, אנחנו נותנים הפעם את קולנו לבעל הקמפיין המוצלח ביותר, דהיינו למי שעשה את העבודה הכי טובה בעבודה-בעיניים. אם הציבור מתקומם כאשר לוקחים לו את הקולה ואינו מאפשר לגזול לו את הכדורגל, מדוע הוא איננו עושה זאת כאשר מהמרים על בטחונו, משחקים בחייו וגוזלים את רווחתו? אם קולו של הציבור נשמע בחדרי הישיבות בהם מתכנסים הדירקטוריונים של החברות הגדולות ביותר בעולם, מדוע הוא אינו חודר לאולם הכנסת ולזום של ישיבות הממשלה?

ייתכן שהתשובה לשאלה זו מצויה באחד הנודעים שבחוקי נורתקות פרקינסון: "נקודת העניין הנמוג". בדרכו ההומוריסטית הנפלאה טען פרקינסון, כי דיון במועצת המנהלים על הקמת כור גרעיני יימשך 2.5 דקות; שאלת הקמת סככת האופניים לעובדים תעסיק את הדירקטורים 45 דקות; ואילו הוויכוח על הכיבוד בישיבת ועדת הסעד יגזול שעה ורבע, ויסתיים בדחיית ההחלטה לישיבה הבאה כדי לקבל עוד מידע. הסיבה היא, שכמעט איש אינו ידוע מהו כור גרעיני; ייתכן שכמה מחברי הוועדה אינם מבחינים בין חומרי הבנייה המוצעים לסככה; "אך הכל יודעים מה טיבו של קפה, איך להכינו והיכן לקנותו ואם בכלל יש צורך לקנותו". כולם יודעים מהי קוקה-קולה. כולם יודעים מהו כדורגל. המחאה החברתית של 2011 החלה בשל מחיר הקוטג' – שוב, משהו שכולם מכירים. ומה שעוד יותר חשוב: רבים צורכים את זה, ולכל הפחות מכירים היטב בן-משפחה או חבר שצורך את זה. שאלות גדולות של מדיניות – קורונה, חינוך, תקציב, אירן, שחיתות – הן כמו כור גרעיני: אנחנו יודעים שזה מאוד חשוב, אבל אין לנו שמץ של מושג מה קורה שם, כיצד זה פועל ומה נכון לעשות. לעומת זאת, כאשר מחיר הקוטג' מאמיר, כאשר נוטלים את הסיכוי לראות מקרוב את ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו, כאשר משנים את הטעם של הקולה – אנחנו נפגעים אישית ומיידית.

אין זה אומר בהכרח שהציבור ישתוק תמיד. ראו את ההפגנות בבלפור ואת ההפגנות ליד בית המשפט בירושלים: הן מלמדות שיש בשני הצדדים אנשים שגיבשו דעה וחשוב להם להביע אותה. ראו את המשקיעים המוסדיים הדורשים ממנהלים להתחשב בסביבה: הם גם משקפים תביעה שבאה מלמטה וגם יוצרים אותה. ראו את התביעות הייצוגיות על פגמים במוצרים ובשירותים: עם כל חסרונותיהן, הן מהוות לעיתים סוכן שינוי רב-חשיבות הבא מן השטח. כמו בכל דבר בחיים, גם כאן חשוב מאוד להגיע לאיזון. בסופו של דבר, אנחנו בוחרים את מנהיגינו – הפוליטיים, הציבוריים, הכלכליים – כדי שיפעילו את מיטב כשרונם ויקבלו את ההחלטות עבורנו. ג'ים האקר אמר: "אני מנהיג הציבור, אני חייב ללכת בעקבותיו". לעומת זאת, חיים נחמן ביאליק היטיב להסביר את דברי חז"ל "פני הדור כפני הכלב": לצופה מן הצד דומה שהכלב מושך את הבעלים, אך כאשר מגיעים לצומת – הוא עוצר וממתין להכוונה; כך גם ביחסי הדור והמנהיג. מובן שאי-אפשר לרצות תמיד את כולם; לכל בעיה יש יותר מאשר פתרון אחד וטוב שכך. מובן שלעיתים המנהיג/המנהל חייב לקבל החלטה בלתי פופולרית; לפעמים צריך להעלות מיסים, לפטר עובדים ואפילו לצאת למלחמה. מובן שההחלטות צריכות להתקבל בידי מי שהופקדו בידיו; לא ניתן לשאול את הציבור הרלוונטי על כל צעד ושעל. לצד זאת, ההחלטות צריכות להיות לכל הפחות מבוססות על מידע אמין ולא על שליפות; על ניתוח עובדתי ולא על שרירותיות. יישומן צריך להיות מוסבר ולא מונחת, תוך מתן תשומת לב לדעותיהם ורגשותיהם של מי שמושפעים מהן. אחרת, מסיימים בפארסות כמו הסופר-ליג וה"New Coke"; וברמה הלאומית, פארסה עלולה להיות טרגדיה.