עמדתי שוב ושוב על מגיפת איסורי הפרסום הבלתי-חוקיים שמוציאים בתי משפט, בניגוד לחוק יסוד השפיטה, חוק בתי המשפט ופסיקת בית המשפט העליון. הזכרתי שוב ושוב שהבעיה הגדולה ביותר היא, שהצווים הללו יוצאים מבלי שהצד בו הם פוגעים – התקשורת – בכלל יודע על הדיון, שלא לדבר על יכולת להביע עמדה מראש. השבוע קיבלנו דוגמה חיה כיצד נוצר הנקניק הזה, ואין פלא שהוא עלול לגרום להרעלת קיבה.
עם הגשת כתב האישום בפרשת הצוללות, ביקשה המדינה מבית המשפט המחוזי בתל אביב לקיים את רוב המשפט בדלתיים סגורות משיקולים של ביטחון המדינה.
יובל יועז, שהיה בשעתו הפרשן המשפטי של גלובס, ארגן קבוצה של עיתונאים ובהם הח"מ, אשר הביעו התנגדות לבקשת המדינה וביקשו להצטרף לדיון בה. ככלות הכל, הרי איסור הפרסום יחול עלינו ועל עמיתינו; אם רוצים לפגוע בזכויות יסוד שלנו (
חופש הביטוי, חופש העיתונות,
חופש העיסוק) – מן הסתם ראוי לשמוע אותנו. היגיון פשוט, לא?
לא, לפחות ככל שהדברים נוגעים לפרקליטות ולבית המשפט. בתגובתה של פרקליטות מיסוי וכלכלה נאמר כך: "המבקשים לא הצביעו על כל הוראת דין המקנה להם מעמד בהליך הדיון על סגירת הדלתיים ואיסור הפרסום ומאפשרת להם להיות צד לדיון זו ובמסגרת זו 'להשתתף' ב'עיצוב ההסד"ר הנוגע להיבטי פומביות הדיון והשמירה על ביטחון המדינה, כמבוקש על ידם".
תקראו שוב. לא הראינו מדוע יש לנו מעמד כאשר רוצים להוציא צו המכוון כל-כולו נגדנו ואשר פגיעתו תהיה כל-כולה בנו. זו אמירה שחצנית ומתנשאת מאין כמותה, היכולה לבוא רק מפיה של פרקליטות הבטוחה שהיא מנהלת את המדינה, שהיא קובעת את הכללים, שהיא קובעת מי יהיו השחקנים, שהיא קובעת מה תהיה התוצאה, שהיא יכולה בהבל פיה להתעלם מעקרונות יסוד של מדינה דמוקרטית, שהיא יכולה למנוע מהתקשורת למלא את חובתה הציבורית בפרשה כה מרכזית. אולי אני מדבר מפוזיציה, אבל אני לא זוכר כזאת התבטאות חמורה ומקוממת מצד מי שאמורים לייצג את האינטרס הציבורי.
השופט שמואל מלמד הוסיף חטא על פשע בהחלטת פיתקית קצרה ובלתי מנומקת: "בשלב זה לא מצאתי לאפשר למבקשים-להצטרף אכן להצטרף. לאחר שתינתן החלטה וככל שיסברו המבקשים להצטרף, כי יש להם להוסיף על ההחלטה, תיבחן פעם נוספת בקשתם בהתאם לנימוקים לבקשה שיוגשו". כלומר: נחליט עליכם בלא נוכחותכם, ואז אולי נשקול האם לתת לכם לדבר בדיעבד. רק מפאת כבודו של השופט, אני לא אומר מה דעתי על החלטתו.
יועז עומד לערער בשמנו לבית המשפט העליון. זוהי הזדמנות מצוינת לקבוע הלכה מחייבת בסוגיה המציקה והשכיחה הזאת, כי לרוב איסורי הפרסום מתחילים בבית משפט השלום ולא מגיעים לעליון. טוב יעשה השופט התורן שהערעור יגיע לשולחנו, אם יקבע אותו לדיון בפני הרכב של שלושה שופטים, כדי שתהיה הלכה במה שאמור היה להיות מובן מאליו: כאשר עומדים לפגוע בזכויות יסוד של אזרח ישראל – חייבים לשמוע אותו מראש. כאשר עומדים לפגוע בחופש העיתונות – חייבים לשמוע אותה מראש.