נכון שבתריסר השנים האחרונות לא צברנו ניסיון כלשהו בחילופי שלטון, אך יש דברים שלא צריך בשבילם ניסיון או נוהל; מספיק להפעיל שכל ישר. אני מדבר בעיקר על שני דברים: חפיפה בין ראש הממשלה היוצא לבין מחליפו ופינוי מעון ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים. לא צריך לומר דבר על חשיבות תפקידו של ראש ממשלת ישראל, שלטעמי הוא הקשה ביותר בעולם: לנווט את ענייניה של מדינה המצויה בסכנת השמדה תמידית. מעבר לכך שראש הממשלה הוא ראשון בין שווים (primus inter pares) והוא מחזיק בתמונה הכוללת של החשובים שבענייני המדינה, הוא גם הממונה הישיר על המוסד, השב"כ והיכולת הגרעינית של ישראל. גם בהנחה שהכל מתועד ושכל המסמכים מועברים בצורה מסודרת, אין תחליף לשיחה בה ניתן לחדד את הנושאים המרכזיים, להעלות שאלות ולקבל תשובות. ככלות הכל, מה שנעשה בכל תפקיד ניהולי זוטר, ודאי שצריך להיעשות בתפקיד הבכיר ביותר. פינוי המעון אינו צריך להיות עניין סבוך במיוחד. לכל ראש ממשלה יש גם מעון פרטי, הפעיל במידה זו או אחרת, ואין הוא צריך לחפש דירה חדשה או להשמיש אותה. כמעט כל מה שנמצא בבלפור שייך למדינה; סביר להניח שלראש הממשלה ומשפחתו יש שם בגדים, ספרים, מחשבים ניידים, מזכרות אישיות, אולי מצעים, אולי גביע וחנוכייה – וזהו. מדובר בתכולה של כמה ארגזים שניתן לארוז תוך כמה שעות. בבית הלבן, הגדול בהרבה, עושים את כל ההחלפה תוך כמה שעות ביום ההשבעה. אלא שאצל בנימין נתניהו מול נפתלי בנט זה לא קרה. החפיפה הפכה לחפיף של חצי שעה, ואחריה בילה נתניהו שעות בישיבת סיעות האופוזיציה. המשפחה ביקשה וקיבלה חודש שלם כדי לפנות את הבית. בשני המקרים זהו חלק מסירובו של נתניהו להכיר בלגיטימיות של הממשלה החדשה, ונושא החפיפה מעלה ניחוח חשוד ובעייתי (בלשון המעטה) של אדמה חרוכה. אם היה נוהל מסודר, סביר להניח שנתניהו היה מפר אותו; מה זה לעומת הפרת ההסכם הקואליציוני עם בני גנץ והתיקונים לחוק יסוד הממשלה שנועדו להגן אותו. אבל צריך נוהל כזה, גם לצורך ראשי ממשלה עתידיים והגונים יותר, וגם כדי שיהיה ברור מי מפר אותו.

פחות משבוע לאחר שנכנס לתפקידו כשר לביטחון פנים, היה על עמר בר-לב להתמודד עם המהומות הקשות בדיר אל-אסד, בהן שוטרים הותקפו והגיבו בירי. "ביקשתי מהמפכ"ל לערוך תחקיר מהיר ולהגיש לי את מסקנותיו בתוך 24 שעות. מח"ש, כמובן, תקיים חקירה עצמאית. אין שום הצדקה לאלימות מכל סוג שראינו היום. בוודאי לא לירי אלא במקרה של הצלת וסכנת חיים", אמר בר-לב. הדברים עוררו ביקורת קשה. לדברי אלי סניור, כתב המשטרה של ynet, שאינו חושך את שבט ביקורתו מהמשטרה, הודעתו של בר-לב "הצליחה להרתיח, ובצדק, רבים במשטרת ישראל. או שהשר לא ממש מבין את עבודת המשטרה בשטח, או שהעדיף להוציא את ההודעה לפני שלמד את הפרטים". לדעת סניור, "איזה מסר העביר השר בר-לב מההודעה? בפעם הבאה שוטרים יחשבו פעמיים אם 'שמעו' קולות ירי או לא, ויעדיפו לעשות פרסה לפני שהם מסכנים את חייהם, ואחר כך מסתבכים עם השר שלהם". לדעתי המשמעות הפוכה. הרי בר-לב בסך-הכל עשה ואמר את מה שאמור להיות מובן מאליו: כאשר שוטרים פוגעים באזרחים, יש צורך בבדיקה מיידית; והפעלת נשק חם אינה יכולה להיות המוצא הראשון, אלא חייבת להיות המוצא האחרון. משטרת ישראל נעה בין שני קטבים: יד קלה מדי על ההדק כאשר השוטרים סבורים שנשקפת להם סכנה, ויד קמוצה מדי על ההדק כאשר הסכנה נשקפת לציבור. קחו למשל את היחס לחרדים: הפעלת כוח הגובלת בבריונות מול הפגנות שלהם, ואפס מעש מול הפרות קורונה שלהם. כנ"ל לגבי הערבים: יריות כאשר שוטרים מותקפים, כישלון מוחלט בהגנה על בני המגזר מפני הפשיעה בו. הגיע הזמן שהמשטרה תדע שאין לה צ'ק פתוח לשימוש בנשק חם. אולי בהמשך בר-לב – שהיה מפקד סיירת מטכ"ל ומבין משהו בהפעלת כוח – גם יוביל אותה למלא את תפקידה בצורה מקצועית ורצינית יותר. אולי אפילו, שומו שמים, בר-לב יביא לכך ששוטרים שקרנים יעופו הביתה, וששוטרים עבריינים ייענשו כראוי. דבריו בשבוע שעבר עשויים להיות התחלה של המהפכה שהמשטרה חייבת לעבור, כי נכון לעכשיו – היא גוף כושל ובעל תרבות ארגונית רקובה.

זה אמור להיות הערך העליון של כל בן-אנוש. המצוה הראשונה בתורה היא "פרו ורבו", כי העולם נברא כדי שבני אדם יְיַשבו אותו. האיסור האוניברסלי ביותר הוא "לא תרצח", כפי שמסביר אותו בעל "ספר החינוך": "שורש מצוה זו ידוע ונגלה לכל רואי השמש, כי ה' יתברך ברא העולם וציוונו לפרות ולרבות כדי ליישבו לפניו, ומְנָעָנוּ שלא נחריבהו בידינו, להרוג ולאבד הבריות שהן המיישבות העולם". בכל המדינות ובכל המשטרים ובכל הדורות, העונש על רצח הוא החמור ביותר שבספר החוקים – מוות או מאסר עולם. מובן שלא כל מקרי ההמתה שווים. יש רצח בכוונה תחילה, יש הריגה בשגגה גמורה, יש חיסול של אויב, יש הגנה עצמית, יש רשלנות, יש תאונות. מבחינה פלילית, גרימת מוות ברשלנות נמצאת במדרג הנמוך ביותר והעונש המירבי עליה הוא שלוש שנות מאסר. זה היה הסעיף שייחסה הפרקליטות למהדי טהה, תושב מחנה הפליטים שועפט, שכלב הפיטבול טרייר שלו נשך למוות את קרוב משפחתו, אדהם טהה בן הארבע. ואז נחתם איתו הסדר טיעון: 350 שעות שירות לתועלת הציבור וארבעה חודשי מאסר על תנאי. הפרקליטות סימנה V על עוד תיק, והשופטת ג'ויה סקפה-שפירא הצטרפה אליה ברצון. הנימוק המרכזי היה, שמדובר כאמור בבן-משפחה ושלפיכך טהה מצוי בטראומה קשה לאחר שראה את הילד ננשך לנגד עיניו. לפי ההיגיון הזה, כל רוצח יוכל לטעון שהוא בטראומה כי ראה את קורבנו מת; שלא לדבר על הקלישאה הידועה בדבר רוצח הוריו המבקש רחמים משום שהוא יתום. לפרקליטות גם הייתה החוצפה לומר, שלדעתה העונש הזה ירתיע אחרים מלהחזיק שלא כחוק כלבים מסוכנים. כל התירוצים הללו מתפוגגים לנוכח המאסר על תנאי: ארבעה חודשים. אם טהה שוב יגרום מוות ברשלנות, לא משנה כיצד ושל מי, זה יהיה הרף הנמוך של עונשו. זה מה ששווים חיי אדם בישראל של 2021.

הקורונה יכלה להיות השעה היפה ביותר של עובדי ההוראה בישראל, כמו שהייתה לעובדי הרפואה. הנזק החמור ביותר מן המגיפה הוא במערכת החינוך, לנוכח האובדן של כמעט שתי שנות לימוד, של הרגלי למידה, של קשרים חברתיים, של משמעת ושל סדר יום בריא. אם המורים היו יותר מחנכים ופחות פקידים, הם היו מתייצבים ומודיעים: תגידו מה אתם רוצים מאיתנו כדי להקטין את הנזק. עוד שעות לימוד בשבוע? קדימה. עוד ימים בחופשות? בשמחה. עוד שבועות בחופש הגדול? ברצון. עוד סיוע פרטני? עלינו. זה היה הדבר ההוגן ביותר וההגיוני ביותר. במקום זה, יש לנו את יפה בן-דוד ורן ארז, שעושים הכל – אבל הכל – כדי לדרדר עוד יותר את מעמד המורים ולצייר אותם כרודפי בצע אנוכיים. נכון שיואב גלנט היה כנראה האדם הכי לא מתאים לתפקיד שר החינוך. נכון שיפעת שאשא-ביטון, בעצמה אשת חינוך, עוד צריכה להוכיח את עצמה. נכון שלא הייתה טיפת מנהיגות ברמת ראש הממשלה, בניגוד למשל לבוריס ג'ונסון שהטיל על מומחה מוביל להציע תוכנית לטווח ארוך לתיקון הנזקים במערכת החינוך. אבל האחריות הגדולה ביותר, ובהפרש ניכר מכל השאר, מוטלת על ראשי ארגוני המורים – וגם על המורים ששבו ובחרו את בן-דוד בחודש שעבר. המתסכל ביותר הוא, שאין שום פתרון. אי-אפשר לפטר את כל המורים ולהעסיק מחדש רק את הראויים. אי-אפשר לחייב אותם, מכוח חוק או פסיקה, לעבוד יותר; ספק אם זה חוקתי, ובוודאי שזה לא ניתן לאכיפה ממשית. אי-אפשר להפעיל עליהם לחץ ציבורי, כי הוא לא מזיז להם את קצה הזרת. המדינה כולה תשלם מחיר כבד לאורך שנים. כן, גם המורים ומנהיגיהם – אבל הם עיוורים מלראות, חירשים מלשמוע ואטומים מלהבין.

יש הטוענים, כי לחז"ל היה חוש הומור. עובדה: הם אמרו ש"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", וראו את המציאות. זו אכן עצובה ומרגיזה. כיצד זה שאנשים שומרי מצוות, ובמיוחד אלו המתיימרים להקפיד על קלה כחמורה, מזלזלים כל כך בכבודם של אחרים, מלבינים פנים ברבים, משתמשים בלשון ביבים, משתוללים כמו אחרון הפרחחים? זה אמור היה להיות בדיוק הפוך, כפי שלימדו אותנו חכמינו בפרקי אבות, הנקראים בשבתות הקיץ. יהושע בן פרחיה: "הווי דן את כל האדם לכף זכות". הלל הזקן: "הווי מתלמידיו של אהרון – אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". שמאי הזקן: "הווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". ר' אליעזר: "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך". ר' חנינא בן דוסא: "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו; וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו". ר' אלעזר המודעי: "המלבין פני חברו ברבים, אף על-פי שיש בידו תורה ומעשים טובים – אין לו חלק לעולם הבא". ר' ישמעאל: "הווי מקבל את כל האדם בשמחה". ר' עקיבא: "חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם". ר' אלעזר בן עזריה: "אם אין תורה, אין דרך ארץ; אם אין דרך ארץ, אין תורה". בן עזאי: "אל תהי בז לכל אדם". ר' מאיר: "הווי שפל רוח בפני כל אדם". ר' מתיא בן חרש: "הווי מקדים בשלום כל אדם". יש כמובן במסכת זאת עוד הרבה אמירות חשובות, המדברות בעניינם של תלמוד תורה, שמירת מצוות, הנהגת הציבור ועוד ועוד. הבעיה היא, שיש מי שבוררים ממנה רק את מה שנוח להם ומתעלמים מכל השאר. ואחר כך הם דורשים אוכל גלאט כשר והפרדה מגדרית בתחבורה. ממש למד-ווניקים.

מי שרוצה להיות כמו ארה"ב, לא מכיר אותה לעומקה. נכון, זוהי מדינה שברגע בו היא מתגייסת למשהו – אפילו השמים אינם הגבול. נכון, זוהי מדינה שרותמת את יכולותיה לטובת האנושות וסיפקה לעולם את הישגיו הגדולים ביותר. אך לצד זאת, בחיי היום-יום, פשוט מדהים לראות עד כמה המציאות בארה"ב הפוכה מזו שהיינו מתארים לעצמנו במדינה העשירה, החזקה והמתקדמת ביותר בהיסטוריה. הנה שלושה תחומים מרכזיים. ביטוח בריאות. ראיתי השבוע ב"שיקגו MED" סיפור על ילד שסבל מזיהום בשיניו, לא אמר לאמו דבר משום שלא היה להם ביטוח בריאות, עד שהזיהום הגיע למוחו וסיכן את חייו. לפני שנים היה ב"ER" מקרה של חולה סרטן מחוסר ביטוח שהגיע לחדר המיון בשל התקף לב; ההנחיה לרופאים הייתה לטפל רק באירוע החירום ולא לגעת בסרטן. בעולם המציאות, מאות אלפי אמריקנים מקבלים כעת את חשבונות הטיפול בקורונה: רבבות דולרים ואף יותר מכך. וזה כאשר ל-30 מיליון האמריקנים להם לא היה ביטוח ערב המגיפה, נוספו מיליונים שאיבדו אותו כאשר פוטרו במהלכה; ביטוח בריאות הוא אחת ההטבות המרכזיות לשכירים בארה"ב. אמריקנים חולים ומתים כי אין להם ביטוח בריאות. אלימות בנשק. מספר מקרי הרצח בארה"ב לכל 100,000 תושבים הוא 5.35 – יותר מאשר בסודן, אנגולה, טורקיה, לבנון, מצרים ועוד מדינות שממש לא מכובד להיות במצב גרוע משלהן. הוא גבוה משמעותית מזה שבמדינות המפותחות: בלגיה (1.95), קנדה (1.68), ישראל (1.36), צרפת (1.35), בריטניה (1.20), גרמניה (1.18) אוסטרליה (0.94), איטליה (0.67) ויפן (0.28). אין ספק שזה קשור לעובדה, שעל כל 100 תושבים בארה"ב יש 120 כלי נשק – או במילים אחרות: 400 מיליון רובים ואקדחים. השיעור הזה כפול מן השני בגובהו בעולם (איי פוקלנד) ופי ארבעה מאשר בסרביה ומונטנגרו למודות המלחמות. ושוב, המדינות המפותחות הרחק מאחור: קנדה (34.7), אוסטריה (30), שבדיה (23.1), צרפת (19.6), אוסטרליה (14.5), איטליה (14.4), ספרד (7.5), ישראל (6.7) ויפן (0.2). למה? כי יש בארה"ב לובי חזק ביותר של יצרני הנשק ויש רפובליקנים לאומנים ויש ימין קיצוני, וכולם מוכרים לציבור את הבלוף כאילו הזכות לשאת נשק מוגנת בחוקה. בפועל, התיקון השני לחוקה אומר: "מאחר שמיליציה ערוכה היטב נחוצה לבטחונה של מדינה חופשית, אין להגביל זכותם של בני אדם להחזיק נשק ולשאתו". התיקון הזה נוצר לנוכח החשש מהפיכה צבאית, אשר הוביל למתן היתר למדינות להקים מיליציות משלהן. השימוש בו כיום הוא מעוות, ציני וקטלני. אבל איש אינו חולם לבטל אותו, ואיש כמעט אינו מצליח להטיל פיקוח של ממש. התוצאה: קרוב ל-18,000 נרצחים בשנה, שזה אומר אחד בכל חצי שעה. זכויות הצבעה. הוויכוח הפוליטי הלוהט ביותר כיום בארה"ב הוא מהלכים של הרפובליקנים בשורה של מדינות, להגביל את היכולת להצביע – בין אם בדואר, בין אם מרחוק ובין אם ביום הבחירות עצמו. הטענה היא שהמטרה למנוע זיופים, אבל הללו לא קיימים בהיקף של ממש; לכן, המניע האמיתי הוא להרחיק מן הקלפיות את מי שתומכים מסורתית בדמוקרטים והעניקו לג'ו ביידן את הניצחון. הדמוקרטים בבית הנבחרים העבירו חוק זכויות מקיף, אבל בסנאט הרפובליקנים חוסמים אותו. זה קורה בשנת 2021, במדינה המציגה את עצמה כמופת לדמוקרטיה וכדגם שיש לאמץ בכל העולם.