הערך העליון שמייחסת היהדות לחיי אדם, בא לידי ביטוי בולט במצווה הייחודית של עגלה ערופה. אם נמצאת גופתו של נרצח מחוץ לעיר, על זקני העיר הקרובה להתאסף ליד הנחל הקרוב, לערוף שם עגלה ולומר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". על חלקו הראשון של הפסוק אומר רש"י: "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דם הם? אלא [הכוונה היא ש]לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לוויה".
למצווה זו ניתנו מספר טעמים, והעיקרי שבהם הוא שהאירוע הייחודי ורב-המשתתפים הזה עשוי לעורר את תשומת ליבם ואולי את מצפונם של עדים אפשריים, וכך יילכד הרוצח. לעניות דעתי, יש עוד טעם: ראשי כל עיר יודעים, שתמיד קיימת האפשרות שהם יידרשו להצהיר קבל עם ועדה שלא הזניחו את הביטחון האישי ביישובם ובסביבתו. שהרי אם יתרחש האירוע והם יגידו "ידינו לא שפכו את הדם הזה", עלולים לקום אנשי האופוזיציה והתקשורת ולזעוק: התרענו שהכביש הזה מסוכן, הזהרנו שאין תאורה מספקת, צעקנו שהפשיעה עולה. זה כמובן יהיה מביך ביותר מבחינתם, וכך פרשת עגלה ערופה היא עוד גורם המתריע אישי ציבור מפני הזנחת רווחת הכלל ובטחונו.
ברוח זו, יפה בן-דויד אינה חייבת בעגלה ערופה אחת אלא ברפת שלמה. מזכ"לית הסתדרות המורים גרועה יותר, הרבה יותר, מאשר סרבני החיסונים. הללו מתנגדים נקודתית לדקירה בזרועם; היא מתנגדת כבר שנה וחצי לכל מהלך הקשור לבתי הספר. היא נגד חזרה ללימודים, היא נגד קפסולות, היא נגד בדיקות בבתי הספר, היא נגד הארכת שנת הלימודים, היא נגד פעילויות באוויר הפתוח, עכשיו היא נגד בדיקת אישורים בידי המורים. סהדי במרומים, שאינני זוכר אפילו פעם אחת - פעם אחת! - בה הגברת באה עם הצעה משלה מה
כן; היא כל הזמן אומרת מה
לא לעשות.
למנהיג ציבור, כל ציבור, יש אחריות לא רק כלפי הציבור המצומצם שלו אלא גם כלפי הציבור הנרחב המושפע ממנו. חבר כנסת שידאג אך ורק לקהל הבוחרים שלו, ימעל בתפקידו. ראש עירייה שיזרוק את חסרי הבית לעיר השכנה, ימעל בתפקידו. ובאותה מידה, מזכיר ארגון עובדים שידרוש הישגים לעובדיו על חשבונם של אחרים, ימעל בתפקידו. זה מה שאומרת לנו התורה בפרשת עגלה ערופה: ההנחה היא שהנרצח היה אורח באותה עיר, והוא בכלל נרצח מחוצה לה - אבל ראשי העיר אחראים גם לו וגם למה שמתרחש מעבר לגבולותיה.
החמיצה הזדמנות פז לשיפור המעמד יפה בן-דויד, כבוגרת החינוך הדתי, אמורה לאמץ את המוסר היהודי הנצחי הזה. אמורה; היא ממש לא עושה זאת. בתור מורה, היא אמורה להוביל את לעמיתיה לתת דוגמה אישית של התגייסות לטובת הכלל בעיצומו של מגיפה חסרת תקדים. אמורה; היא ממש לא עושה זאת. מעניין אותה דבר אחד בלבד: יפה בן-דויד. להיות כמה שיותר תוקפנית, כדי לקבל כמה שיותר כותרות וכך להבטיח את מעמדה בראש הארגון (ואשמים גם אמצעי התקשורת שנותנים לה פרסום חסר גבולות ומארחים אותה מדי יום באולפנים).
כעת יצאה חמתה על ההחלטה לפיה המורים יידרשו לבדוק אישורים של תלמידים בכניסה לבתי הספר החל ב-1 באוקטובר. "מורים אינם סלקטורים", היא זועמת ומאיימת לעתור לבג"ץ. נתחיל מהסוף: הלוואי שתעתור; יש 99% סיכוי שבג"ץ ידחה את העתירה ואולי גם יחייב אותה בהוצאות, כפי שהוא עושה בצורה שיטתית מאז תחילת הקורונה. בג"ץ יגיד לה את מה שאמר רק בשבוע שעבר: אנחנו לא רופאים; יש אנשי מקצוע שזה תפקידם; החוק מסמיך את הממשלה לנקוט צעדים אלו. אולי המורה לחינוך גופני תקבל שיעור באזרחות; לא בטוח שזה יעזור, אך לפחות מישהו יגיד לה בקול ובצורה ברורה: את אזרחית המדינה וחייבת לציית לרשויותיה הנבחרות כחוק.
נכון, מורים אינם סלקטורים. נכון, זו מטלה מעצבנת. נכון, צריך לתחום את גבולות האחריות שלהם. אבל אם גברת בן-דויד שכחה זאת, המאבטחים בכניסה לקניונים אינם אחיות, ולמרות זאת הם מדדו חום במשך חודשים; המסעדנים חייבים לבדוק תו ירוק, להותיר בחוץ לקוחות ולהפסיד כסף; באולמות האירועים בדיקת התו הירוק היא למאות ואלפים, לא ל-30 ילדים כמו בכיתה. אנחנו באירוע קטלני מתגלגל ששינה ומשנה סדרי עולם בכל תחום. אז המורים יבדקו אישורים. מה יקרה?!
זה לא רק עניין בדיקת האישורים. זו כל הגישה של בן-דויד. גישה אנוכית ומנותקת, לפיה כולם כולל כולם ישלמו את מחיר הקורונה - למעט המורים. גישה ההופכת את המורים לשק חבטות ציבורי, במקום לנצל את המגיפה כהזדמנות פז לשנות את מעמדם. הזדמנות שאולי לא תישנה להחזיר אותם לעמדת המחנכים במקום ל"דוחסי חומר" במקרה הטוב ו"שמרטפים מטעם המדינה" במקרה הגרוע. בן-דויד היא האדם הדוחה ביותר בכל המשבר הזה, ודומה שהיא עושה הכל כדי להבטיח שכך גם תישאר.
