להסכם האקלים בוועידת גלזגו יש סיכוי לרשום הישג אחד: הוא עשוי להיכנס להיסטוריה בתור ההסכם הבינלאומי הגרוע ביותר אי-פעם, ולנשל את הסכם ורסאי מתואר מפוקפק זה. וזה יקרה גם בשל ההשלכות שלו, וגם ובעיקר משום שחותמיו לא יוכלו לטעון שלא ידעו מראש מה יהיו ההשלכות הללו. הסכם ורסאי נחתם ביוני 1919 באולם המראות המפואר בארמונו הסופר-מפואר של לואי ה-14 מחוץ לפריז. למעשה, הייתה זו שורה של הסכמים בין המדינות המנצחות במלחמת העולם הראשונה, אשר כפו את תנאיו על המדינות המפסידות ובראשן גרמניה. הוא שלל מגרמניה חלק ניכר משטחה ומאוצרות הטבע שלה, חיסל למעשה את צבאה, הטיל עליה את האחריות למלחמה וחייב אותה לפצות את המדינות המנצחות במיליארדי דולרים. מנסחיו חשבו שהוא יבטיח את השלום משום שישלול מגרמניה את האפשרות לצאת למלחמה נוספת. היו קולות בודדים – כגון של הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס – שהזהירו במיוחד מפני תוצאותיו הכלכליות, אך איש לא שם לב אליהם. בפועל, הסכם ורסאי סלל במידה רבה את הדרך לעליית הנאצים ולמלחמת העולם השנייה. ההשפלה שהייתה כרוכה בו והסכמתה המאולצת של ממשלת רפובליקת ויימאר לחתום עליו, היו היסוד לשאיפת הנקם של הציבור ולחוסר הלגיטימציה של הממשלה הדמוקרטית. אובדן השטחים והמשאבים הוביל לרצון לקבל אותם בחזרה. פיצויי הענק מוטטו את המשק הגרמני, ויחד עם המשבר העולמי של 1929 נסללה בפני אדולף היטלר הדרך ללשכת הקנצלר. מנסחי ורסאי לא יכלו לחזות תוצאות אלו – או לכל הפחות לא יכלו לחזות אותן במידה סבירה של ביטחון. לעומתם, מנסחי הסכם גלזגו יודעים בדיוק מה המצב ההרסני של כדור-הארץ ויודעים בדיוק מהו המסלול הקטלני בו כולנו פוסעים. אבל במקום התחייבויות מעשיות ומדידות לפעולה, הם הסתפקו בהצהרות כלליות ובלתי ניתנות לאכיפה. ולכישלון הזה שותפות גם הדמוקרטיות הגדולות (ראו כיצד סנאטור בודד מנע מארה"ב להתחייב להפסיק את השימוש בפחם) וגם הדיקטטורות שלכאורה כל מה שהן צריכות זה לתת פקודה (לוולדימיר פוטין יש הרבה חברים במגזר האנרגיה, סין לא רוצה להיגמל מן הפחם). אז סביר להניח שהסכם גלזגו לא יוביל למלחמת עולם, אבל הוא בהחלט ייזכר לדראון עולם.

מדוע בכלל ישראלים נוסעים לטורקיה? ואני כמובן לא מתכוון להטיל מיליגרם אחד של אשמה על מורדי ונטלי אוקנין (וכל הכבוד לנפתלי בנט ויאיר לפיד על העבודה השקטה והמהירה שהובילה לשחרורם). אני שואל את זה ברמה הרוחבית. מה יש לנו לחפש שם? "הכל כלול"? מישהו אמר השבוע שבפועל מקבלים שם "הכל כלוא". רג'פ טאיפ ארדואן הוא דיקטטור אנטישמי ותומך טרור. נקודה. זה הוכח אין-ספור פעמים בשני העשורים האחרונים. לאיש יש שגעון גדלות של סולטן והוא רוצה להחזיר את טורקיה לפחות לחלק מתהילה האימפריה העות'מאנית של המאות ה-17 ו-18, לפני שהפכה ל"איש החולה על הבוספורוס". לשם כך הוא בוחש אפילו בלוב וברפובליקות המוסלמיות במרכז אסיה. במה שנוגע אלינו, ארדואן מעניק גיבוי פומבי לחמאס והתבטאויותיו כלפי ישראל הן מן הגסות ביותר הנשמעות כיום. האיש רומס בצורה שיטתית את זכויות האדם וחופש העיתונות, הוא מושחת בקנה מידה עצום, הורס את הכלכלה הטורקית במדיניות הריבית שהוא כופה על הבנק המרכזי, משתמש בפליטים מסוריה כקלף מיקוח נגד אירופה ורוכש מערכות נשק מרוסיה למרות שארצו חברה בנאט"ו. נכון, זה רק הנשיא ולא כל העם. נכון, יש לו אופוזיציה שאולי כוחה קצת גובר. אבל הוא בכל זאת נהנה מתמיכה מספקת כדי לאחוז בטורקיה ביד ברזל הולכת ומתהדקת כראש ממשלה וכנשיא מאז 2003. חוץ מזה, תשאלו את בני הזוג אוקנין: בכלל לא משנה מה חושב האיש ברחוב; השנאה לישראל והנסיונות לסחוט אותה מחלחלים מלמעלה ומסתיימים בתא כלא באיסטנבול. ומעל הכל: יש גם דבר שנקרא "כבוד לאומי". כל עוד זהו יחסה של טורקיה הרשמית לישראל, אנחנו צריכים להדיר משם את רגלינו. יש מספיק מקומות בטוחים יותר ונעימים יותר.

כחוקר שואה, אני לא אוהב את אוסטריה. מעבר לכך שהיא מולדתם של אדולף היטלר ואדולף אייכמן, מעבר לכך שהאוסטרים קיבלו בהתלהבות עצומה את היטלר כאשר "איחד" את ארצם עם גרמניה, הם גם התחמקו עשרות שנים מלהכיר בחלקם בשואה ומלשלם פיצויים על הרכוש היהודי למרות שהתחייבו לעשות זאת (והייתה לי הזכות לפרסם בגלובס תחקיר שסייע בשינוי גישתם). אבל השבוע מגיעה לאוסטריה מילה טובה: היא הראשונה המטילה סגר רק על מי שאינם מחוסנים מפני הקורונה. השבוע הוכרז, כי 2 מיליון האוסטרים שאינם מחוסנים לא יורשו לעזוב את בתיהם, אלא למטרות מוגדרות; המשטרה תאכוף את הסגר וקנסות של מאות אירו יוטלו על מי שיפרו אותו. שיעור ההתחסנות המלאה של בוגרים באוסטריה הוא 64% - מן הנמוכים במערב אירופה – וביממה האחרונה לבדה נוספה בה 15,000 חולים ו-55 מתים. התקווה, כמובן, היא שהמגבלות הללו יעלו את שיעור ההתחסנות. בימים האחרונים הודיעו מדינות נוספות על החמרת המגבלות כלפי לא-מחוסנים, אם כי הצעד האוסטרי עודנו יחיד מסוגו. בגרמניה נאסר על לא-מחוסנים להגיע לעבודה ולנסוע בתחבורה הציבורית; בצ'כיה לא ניתן יהיה להיכנס למסעדות, פאבים, מלונות וספריות בלא אישור התחסנות; בסלובקיה הוטלו מגבלות דומות גם בקניונים ובחנויות, למעט לרכישת מוצרים חיוניים. זוהי בדיוק הדרך הנכונה. השיח הליברלי המופרז (ולעיתים המופרע) על זכויות הפרט השכיח כמעט לחלוטין את זכויות הכלל, והדאגה המופרזת (ולעיתים המופרעת) לזכויות המיעוט מובילה לרמיסת זכויות הרוב. אין שום סיבה אמיתית שלא להתחסן. מי שאינו מתחסן, מסכן את כל הסובבים אותו ופוגע בבריאות ובפרנסה של כל האחרים ושל המדינה בכללותה. מטומטמים כאלו צריכים לשלם את מלוא המחיר.

בשבת שעברה יצאתי לטיול רגלי ארוך בברלין. דרכי הובילה אותי בשולי טירגרטן, היער הענק שבמרכז העיר. ליד הקצה הדרומי-מערבי שלו ניצב פסלו של המלחין ריכרד ואגנר. לוח המידע מספר, שהפסל נפגע קשות במלחמת העולם השנייה וחלק מן הנזק נותר במכוון גם לאחר השיפוץ המקיף שהוא עבר. ואני חשבתי לעצמי: הייתה לכם הזדמנות להיפטר מהפסל של האנטישמי הזה, ובמקום זה – שיקמתם אותו. טעות לחשוב שכל חטאו של ואגנר היה בכך שהיטלר בפרט והנאצים בכלל העריצו אותו. הוא מת בדיוק 50 שנה לפני שהנאצים עלו לשלטון, ומובן שלא ניתן להטיל עליו את האחריות למה שאירע עשרות שנים אחרי מותו. העניין האמיתי הוא מדוע היטלר והנאצים העריצו אותו. זה לא היה רק בגלל התפיסות הלאומניות שלו שבאו לידי ביטוי במיוחד באופרות שכתב, אלא גם משום שהוא היה אנטישמי גלוי, שקרא להרחיק את היהודים מן החברה הגרמנית ופעל לסלק מוזיקאים יהודים. אבל למרות שכל זה ידוע היטב, יש בברלין רחוב ריכרד ואגנר, והפסל הגדול-מן-החיים שלו ניצב על תילו, וכפי שכבר סיפרתי – בעירו ביירות הוא נוכח בכל פינה. בקצה השני של הטירגרטן, בין שער ברנדנבורג לרייכסטאג, נחנכה לפני פחות מחודש האנדרטה לזכר הצוענים שנרצחו בידי הנאצים. מספרם המדויק אינו ידוע; הוא ודאי מאות אלפים. הנאצים ראו בהם מטרד חברתי, בטלנים "א-סוציאליים" – אם כי התקשו לקבוע מיהו צועני, משום שלא יכלו להכחיש שיש לחלקם מוצא "ארי". מכל מקום, בעוד השואה נוכחת בעשרות אתרים בברלין, ובראשם באנדרטת הענק מעברו השני של שער ברנדנבורג, הנצחת הצוענים באה רק לאחר כמעט שמונה עשורים. האנדרטה, אותה עיצב דני קרוואן, נוגעת ללב בפשטותה: בריכת מים קטנה, שעל שוליה חקוקים שמות השבטים שהיו קורבן להשמדה, וסביבה מוטבעים באבן אתרי הרצח – חלקם מוכרים לנו היטב: אושוויץ, טרבלינק, מיידנק, לודז', רוונסבריק, מיטלבאו-דורה, ביאליסטוק, גרוס-רוזן, ורשה, מאוטהאוזן – וחלקם ייחודיים לגורלו של עם זה. שני קצוות של אותו יער, שתי אנדרטאות, נקודה למחשבה.

עוד משהו מביקורי בברלין. תסתכלו על התמונה שבראש הפסקה הזאת. מתוך ידיעה שהיא צולמה בברלין, המחשבה הראשונה היא שמדובר במחנה ריכוז, נכון? לאמיתו של דבר, רק בניין הלבנים שמשמאל הוקם בידי הנאצים והוא בכלל שימש כבית תמחוי למי שבתיהם נפגעו בהפצצות על ברלין. את כל השאר – ורק חלק מן האתר נראה בתמונה – בנו תחילה הסובייטים ולאחר מכן המזרח-גרמנים. זהו כלא הוֹהֶנְשוֹנְהָאוּזֶן ששימש את השטאזי, המשטרה החשאית הידועה לשמצה של גרמניה המזרחית, בשולי ברלין. ברוכים הבאים לסוף העולם שמאלה, תרתי משמע. במהלך הביקור קראתי את ספרה המרתק של העיתונאית האוסטרלית אנה פאנדר "שטאזילנד", המבוסס על שיחות עם אנשי שטאזי וקורבנותיהם. בכמה נקודות, הדמיון בין הדיקטטורה הקומוניסטית לדיקטטורה הנאצית היה כמעט בלתי יאמן: הדיכוי המוחלט של המחשבה והביטוי, חובת ההצטרפות לתנועות נוער, אגרוף הברזל של המשטרה החשאית, המעקב וההלשנות הבלתי-פוסקים, המאסרים השרירותיים, משפטי הראווה. ההיסטוריון ריצ'רד אוברי הראה כבר לפני שנים, בספרו המעולה "הדיקטטורים", עד כמה היטלר ויוסף סטאלין היו דומים בהיבטים רבים. הספר של פאנדר והביקור בכלא הוהנהאוזן מדגימים כיצד הדמיון בין המערכות והשיטות בא לידי ביטוי יום-יומי, גם עשרות שנים לאחר ששני אלו ירדו לבאר שחת. "בראשית היה מחנה הריכוז", כתב אפרים קישון, אשר חווה על בשרו בהונגריה הן את הרודנות הנאצית והן את הרודנות הקומוניסטית. סביבו, המשיך, בונים את כל השאר. בין שתי אימפריות הרשע הללו היו כמובן הבדלים מהותיים בתפיסות העולם, ולעיתים גם השיטות ליישומן היו שונות, אך הבסיס הוא אותו בסיס. רודנות היא רודנות, ואין זה משנה אם היא חומה או אדומה.

אז נבחרת ישראל לא תשחק בגביע העולמי בקטאר בשנה הבאה. לא כזה הפסד גדול, לנוכח העובדה שהנסיכות זכתה באירוח בצורה מושחתת ומממשת אותו בדיכוי קטלני של רבבות פועלים זרים. גם לא הפתעה גדולה, לנוכח העובדה שהפעם האחרונה בה השתתפה נבחרת הכדורגל שלנו בטורניר גדול הייתה בגביע העולמי במקסיקו ב-1970, לשם הגענו דרך אסיה ולא דרך אירופה הקשה בהרבה. למרות זאת, המאמן וילי רוטנשטיינר לא ימשיך בתפקידו, כנראה גם המאמן הבא יהיה זר והמשימה שלו תהיה להעפיל לאליפות אירופה (היורו) בשנת 2024. אני לא מתיימר להבין הרבה בכדורגל, ולכן אינני מתיימר לקבוע האם הקדנציה של רוטנשטיינר הייתה כישלון. אני כן יודע לקרוא נתונים, אז הנה מה שחיפשתי ומצאתי. רוטנשטיינר אימן את הנבחרת ב-19 משחקים, השיג שמונה נצחונות, שלוש תוצאות תיקו ושמונה הפסדים; שיעור ההצלחה שלו הוא 42.1%. נכון לאוקטובר 2021, ישראל מדורגת במקום ה-80 בעולם מתוך 200 נבחרות בדירוג פיפ"א (התאחדות הכדורגל העולמית); כאשר רוטנשטיינר נכנס לתפקידו, בשנת 2020, הנבחרת הייתה במקום ה-87. הדירוג הממוצע שלנו לאורך השנים הוא 52, הטוב ביותר היה 15 (כן, כן) והגרוע ביותר – 98. אז מבחינה זו, יש התקדמות מסוימת. מצד שני, את ישראל מקדימות מדינות רבות שלא ממש כבוד להיות מדורגים אחריהן: קטאר (מקום 46), סעודיה (49), גאנה (52), מאלי (57), פינלנד (60), אלבניה (63), קונגו (67), הונדורס (68), עירק (72) וגינאה (79). עוד נתון: ישראל סיימה במקום השלישי בבית שלה, עם 16 נקודות, 23 שערי זכות ו-21 שערי חובה. הן ההבקעה והן הספיגה שלנו הן הגבוהות ביותר מכל עשר הנבחרות שסיימו במקום השלישי בבתים שלהן; יחס השערים (2+) טוב משל שלוש מבין תשע הנבחרות האחרות. בדירוג הכולל של 55 הנבחרות שהתמודדו במוקדמות (לפי מספר הנקודות של הנבחרות במקום השלישי), ישראל מצויה במקום ה-24 באירופה, בעוד בדירוג פיפ"א היא במקום ה-35 באירופה. מה זה אומר? מומחים גדולים ממני יחליטו.