האם לקבוע תענית לזכר השואה השאלה האם וכיצד להנציח בצורה ציבורית ולאומית את קורבנות השואה עלתה עוד לפני תום מלחמת העולם השנייה, אך כאשר ממדי השואה הלכו והתבררו. בינואר 1945 שלח הרב ח"י מישקובסקי, אב בית דין של שרידי הקהילה בעיר קריניק שבפולין, שאלה לרב הראשי לארץ ישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (אביו של נשיא המדינה השישי וסבו של הנשיא הנוכחי): "אם יש כוח ואפשרות בידי חכמי דורנו לקבוע יום תענית לדורות, לזכר ימי השואה". הרב הרצוג השיב, שיש להמתין עד סיום המלחמה.
מאוחר יותר סמך הרב הרצוג את ידיו על יוזמתם של ראשי תנועת הפועל המזרחי, אשר קבעו יום צום לזכר חבריהם שנספו בשואה. הוא קבע, כי מבחינה הלכתית יהיה זה צום המצוי בין תענית יחידים לבין תענית ציבור: בשחרית יאמר הציבור (ולא רק שליח הציבור כנהוג בתענית כללית) את ברכת "עננו ה' אלקינו ביום צום תעניתנו", אך לא יקראו בתורה כמו בתענית; ואילו בתפילת מנחה יקראו בתורה וגם שליח הציבור יאמר "עננו" בחזרת הש"ץ.
עמדתו של הרב משה פינשטיין, מחשובי הפוסקים בדור, הייתה שונה. הוא כתב, כי מהקינות לתשעה באב עולה, כי אפילו על מעשי הטבח במסעי הצלב - אירוע טראומטי במיוחד בתולדות יהדות אירופה - לא נקבעה תענית נפרדת, משום שתשעה באב הוא היום המרכז את האבל על כל צרותיו של עם ישראל מאז חורבן בית שני. "ומאותו טעם עצמו אין לקבוע יום אחד מיוחד גם לגזירות שהיו בזמננו, והוא בכלל כל הגזירות שהיו במשך כל גלות הארוך הזה".
מתי להגיד קדיש על הנספים בעיה מרכזית בהנצחה הפרטנית של קורבנות השואה היא שבמקרים רבים לא ידוע מתי בדיוק נרצחו, וממילא מתעוררת השאלה מתי יום הזיכרון שלהם על כל היבטיו ובמיוחד אמירת הקדיש. בטרם קבעה הרבנות הראשית לישראל (בשנת 1951) את עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי, נדרשו רבנים בארץ ובעולם לשאלה זו. הרב הרצוג הורה במרס 1947 לרב הראשי של רומא, הרב דוד פראטו, לקבוע יום קדיש כללי באיטליה - אך לצד זאת להבהיר, שאין בכך כדי להתיר את העגונות שגורל בעליהן אינו ברור. הרב שמואל ואזנר, מחשובי הפוסקים בארץ, הרחיב את אותו קו ופסק שיש לקבוע יום זיכרון אחד לכל הנספים באושוויץ.
הרב יצחק אהלבוים מצ'כוסלובקיה, שלאחר השואה שימש ברבנות בטורונטו, פסק על-פי ההלכה הקיימת שלא בקשר לשואה: על כל אדם לבחור לעצמו יום זיכרון ולנהוג בו את המנהגים המקובלים, כולל הקדיש. הרב מרדכי פוגלמן מפולין, שהיה לאחר מכן רב בקריית מוצקין, הלך צעד קדימה: אם הקרובים קיבלו ידיעה ברורה על מותם של הקורבנות אך ללא תאריך מותם, יום הזיכרון יחול ביום בו נמסרה להם ההודעה ("יום השמועה" במונח ההלכתי). הרב מרדכי בריש, אשר הצליח לברוח מגרמניה לאחר עינויים בידי הס"ס ועבר לשווייץ, התמודד עם שאלה מעניינת: אם מועד המוות נמסר על-פי התאריך הלועזי, הוא יכול לחול בשני ימים סמוכים לפי התאריך העברי (הנקבע מהשקיעה ולא מחצות הלילה). תשובתו הייתה: לומר קדיש וללמוד משניות בשני הימים.
קדיש על חסידת אומות העולם הרב אפרים אשרי, שעבר את השואה בקובנה ולאחר מכן כיהן ברבנות ברומא ובניו-יורק, תיאר בסגנונו האופייני שאלה שהובאה לפניו בשנת 1948 בידי ר' משה סגל, ואשר רק נסיבות השואה יכלו ליצור אותה:
"היות שהוא ניצל ממוות הודות לנוכריה אחת שהעמידה את עצמה בסכנה והסתירה אותו במרתף ביתה יחד עם עוד כעשרה יהודים, והיא כילכלה אותם שם בלחם ומים והשתדלה להמציא להם מזון ומחיה עד יעבור זעם. וכעת לאחר השחרור, כשאלה היהודים שניצלו הודות לנוכרית הזאת רצו להרים על נס את מעשה החסד הגדול שהיא גמלה איתם, ולשלם לה כפרי מעלליה הטובים כראוי וכיאות לה, נודע להם למרבה הצער שהנוכרית הזאת שבקה חיים לכל חי, והיא מתה זמן קצר לאחר השחרור.
"ומכיוון שכך, גמל אצל הניצולים הרעיון שיש לעשות לה יד ונפש לאחר מותה, על-ידי שאחד מן הניצולים יאמר קדיש אחריה, והם הטילו על ר' משה סגל הנ"ל את התפקיד הזה. ולזאת בא אלי הנ"ל לשאול אם מותר לו לומר קדיש אחריה, ואם אין בזה משום חשש איסור". תשובתו של הרב אשרי הייתה נחרצת: לא רק שמותר - זו מצווה.
