"מדי פעם הוא נתקל באמת, אך מיד מתאושש וממשיך הלאה" - הגדיר וינסטון צ'רצ'יל, בלשונו החדה, את אחד מיריביו. כמה שזה נכון לגבי משפט נתניהו, מכל הכיוונים. תומכיו ומתנגדיו, חסידיו ומבקריו, מי שבעד הסדר ומי שנגד הסדר - כמעט כולם מדברים מתוך פוזיציה, והאמת יושבת לה לבד בחושך. כפי שכבר ציינתי, זה מתחיל מהדבר הכי בסיסי: "שלושה כתבי אישום" - הוכחה לשחיתות בעיני המתנגדים, הוכחה לתפירת התיקים בעיני התומכים. והאמת? כתב אישום אחד ובו שלושה אישומים.
מובן שההתעלמות הזאת מן העובדות אינה פוסחת על השיח הער בשאלה כן/לא הסדר טיעון. ואין להתפלא, שביטוי בולט שלו בא כאשר מי שעולם המשפט אינו לחם חוקו, וכאשר למרות זאת אין הוא טורח לברר את הפרטים לפני שהוא מתבטא. זה מה שקרה (16.1.22) לכתבת ערוץ 12, דנה ויס. היא נפלה בפח שטמן אביגדור ליברמן, הידוע בהגינותו ובאמינותו, וממנו פיתחה תיאוריה שלמה שמטרתה להוביל למסקנה שאביחי מנדלבליט נכנע לבנימין נתניהו.
ליברמן ירה ראשון, בראיון לתאגיד כאן: "איפה הצדק והמידתיות? פאינה קירשנבאום קיבלה עשר שנים בכלא על עבירות חמורות פחות. זה לא צדק. אני פונה לאנשי מערכת המשפט ואומר להם – תראו מה אתם עושים". לליברמן יש סיבות טובות מאוד להגן על מי שהייתה יד ימינו בישראל ביתנו, ואשר ספגה את העונש החמור ביותר בתולדות המדינה על עבירות שוחד - ולא אמרה מילה וחצי מילה בשאלה האם הוא ידע על מעשי השחיתות שביצעה מכוח שליטתה על הכספים הקואליציוניים שחילקה המפלגה. ליברמן היה, הווה ויהיה כל-יכול בישראל ביתנו - אבל משום מה, כך רוצים שנאמין, על המיליונים הללו הוא לא ידע דבר וחצי דבר. כל עוד קירשנבאום שותקת, אין כל הוכחה אחרת.
קירשנבאום מעולם לא פנתה עכשיו נראה את העובדות. קירשנבאום הורשעה בקבלת שוחד בסך 2.2 מיליון שקל בצורה שיטתית במשך שש שנים (מ-2008 עד פתיחת החקירה ב-2014). חלק ניכר מן השוחד ניתן בכסף ממש, ורובו שימש לצרכיה האישיים. בסך-הכל הורשעה קירשנבאום ב-17 עבירות של קבלת שוחד, ארבע עבירות של בקשת שוחד, שלוש עבירות של מרמה והפרת אמונים, 15 עבירות של הלבנת הון ושש עבירות מס. לעומת זאת, נתניהו מואשם - בכתב האישום המקורי - בעבירה אחת של קבלת שוחד בדמות סיקור אוהד ויכולת השפעה באתר וואלה ובשתי עבירות של מרמה והפרת אמונים. בלי לזלזל כהוא זה בכתב האישום בתיק 67104-01-20, יש פער אדיר בינו לבין מעשיה של קירשנבאום. גם אם נשים בצד את העבירות הנלוות מתחומי הלבנת ההון והמיסים, העונשים המירביים המצטברים על הרשעותיה של קירשנבאום הם 219 שנות מאסר - לעומת 16 שנים אצל נתניהו; אם נוסיף את ההלבנות והמיסים, נעבור את רף 300 השנים.
על בסיס הבלוף הזה - וליברמן יודע היטב שזה בלוף, לא יכול להיות אחרת - כתבה ויס על קירשנבאום: "מעשיה חמורים, אבל בוודאי לא יותר מאלה של נתניהו שיודה בשתי עבירות של מרמה והפרת אמונים ברף הגבוה, תוך כדי מילוי תפקידו וניצול מעמדו. הוא ייצא בעבודות שירות והיא שם לעשר שנים". ככה זה כאשר לא מכירים את תיק קירשנבאום, אין מושג מה הלך שם ולא טורחים לבדוק - לא ויס ולא עורכיה (אם יש כאלה) באתר N12.
לפי ויס, בעוד קירשנבאום ניהלה את המשפט בצורה עניינית, נתניהו תקף את המערכת - והצליח.
"הוא מקבל את הזכות ללכת על עסקה/הסדר, גם כשברור לפרקליטות שיש לה הרשעה בטוחה ביד של לפחות שתי עבירות חמורות. פאינה קירשנבאום לא זכתה לכזה יחס, הפרקליטות הייתה מאוד נחרצת במקרה שלה. חלון ההזדמנויות לעסקה במקרה שלה היה צר מאוד, ברגע שסירבה בפעם הראשונה כבר לא היה עם מי לדבר. הפרקליטות התעקשה ללכת איתה עד הסוף בשם עקרונות, חשוב להילחם בשחיתות הציבורית ולתת לבית המשפט לומר את דברו".
זוהי עוד אמירה העומדת בניגוד לאמת העובדתית. קירשנבאום מעולם לא פנתה לפרקליטות בבקשה להסדר טיעון, אולי משום שהבינה שתידרש במסגרתו לדבר על ליברמן, אולי משום שבאמת האמינה בחפותה. היא לא פנתה אפילו כאשר המשחדים הודו בזה אחר זה במתן השוחד, ובכך יצקו בבטון את האישומים נגדה. אז מי בדיוק אמור היה לנהל איתה מו"מ ועל מה? מדוע שהפרקליטות תציע הסדר, כאשר הראיות מתחזקות ללא הרף? ויס תוהה מה ההבדל בין קירשנבאום לנתניהו. ובכן, כמו שיכול היה להגיד לה כל כתב משפטי מתחיל, מי שמנהל את המשפט עד הסוף - וזו כמובן זכותו - אינו מקבל את ההקלה הניתנת למי שמודה וחוסך זמן ומשאבים.
שיהיה ברור: עסקה עם נתניהו אינה פשוטה כלל ועיקר, לא מבחינה ציבורית ובוודאי שלא מבחינה ציבורית. יש ממש בטענה לפיה משפט כזה צריך להתנהל עד תומו, כדי שבית המשפט יכריע האם מדובר בתפירת תיקים או בשחיתות שלטונית. יש ממש גם בטענות בעד הסדר. מותר, רצוי ואף חיוני להשמיע את כל הדעות. אבל אולי, ככה בטעות, מדי פעם - הדעות יתבססו על עובדות ולא על ספינים, פוזיציות ומשאלות לב.
