הגרמנים, שהתחילו להגר למדינות דרום ומרכז אמריקה עוד במאה ה-19, היו בחלקם בעלי מטעי קפה גדולים או שעסקו במסחר בהיקף גדול. בעלי האמצעים שבהם היו מקושרים דרך קשרים כלכליים ואף משפחתיים עם משפחות האליטות המקומיות. לאחר שעלה
אדולף היטלר לשלטון, הצטרפו כמה מהם למפלגה הנאצית. אחדים מהם בשל אמונה בטוהר הגזע ובאידיאולוגיה הנאצית, ואחרים כדי לשמור על יחסים טובים עם השלטונות הגרמנים, להבטיח את שלום בני משפחתם בגרמניה, ולדאוג להמשך המימון החלקי מגרמניה של המוסדות הגרמניים המקומיים.
רוב הגרמנים בדרום אמריקה ומרכזה לא הצטרפו למפלגה הנאצית, אך גם לא גילו התנגדות על-רקע אידיאולוגי למשטר. היו אומנם מאבקים בין הגווארדיה הוותיקה לבין חברי המפלגה הנאצית על שליטה במוסדות התרבות והחינוך שהקימו המהגרים בארצות קליטתם, אולם נראה שהיה מדובר במאבקים על-רקע אישי ובין-דורי יותר מאשר על-רקע אידיאולוגי.
מכל מקום, הקמת המשטר החדש בגרמניה הביא להתפשטותה של המפלגה הנאצית בדרום אמריקה ולקרע ביחסים בתוך הקהילות הגרמניות, בין היהודים לבין אלו שאינם יהודים. נמצאו גם מנהיגים נאציים שרצו להעתיק מגרמניה את הרדיפות כנגד היהודים הגרמנים המקומיים. אריק הינימן, אחד ממנהיגי הקהילה היהודית בגוואטמלה ולימים שגריר ישראל במדינה זו, ציין לטובה רק ארבע משפחות מתוך כלל הגרמנים בגוואטמלה, שהמשיכו לשמור על יחסי ידידות עם משפחתו גם לאחר עליית היטלר לשלטון. מנהיג המפלגה הנאצית במקום אף ארגן תצפיות על בתי היהודים כדי לוודא שהגרמנים המקומיים אכן מחרימים אותם.
הדאגה הגוברת בארצות הברית מהצלחותיה הצבאיות של גרמניה והצטרפותה למלחמת העולם השנייה בסוף 1941, הביאו את ממשלת ארצות הברית לפעול נגד הגרמנים. הממשל האמריקני ראה בהם גיס חמישי פוטנציאלי, והחליט להוציא רשימות שחורות של עסקים בבעלות גרמנית. על חברות אמריקניות נאסר לסחור עם העסקים שברשימה.
מאוחר יותר אולצו מדינות מרכז אמריקה וחלק מדרומה להעביר לידי הממשל האמריקני את הגרמנים שנחשדו בפעילות נאצית. אולם הממשל האמריקני, שהסתמך על מקורות מודיעין מקומיים מושחתים ואינטרסנטיים, לא ערך בדיקה מהימנה של המועמדים לגירוש. פרט לפעילים במפלגה הנאצית, נשלחו לכליאה בארצות הברית גם גרמנים שלא היה להם שום קשר למפלגה ואפילו אנטי-נאצים ויהודים נרדפי הנאצים.
