בשנת 1956 נדרש בית המשפט העליון הישראלי, לראשונה בתולדותיו, לשאלה האם "דחף לאו בר כיבוש" מהווה מצב נפשי הפוטר מאחריות פלילית. היה זה בערעורו של זלמן מנדלברוט, פועל בבית החרושת אתא, אשר ירה בפועלת שעבדה עימו ורצח פועל אחר. השופט שמעון אגרנט, בפרשנות יצירתית שנועדה להבטיח צדק משפטי, מצא דרך להכניס את אותו דחף למסגרת של פטור מאחריות ומנדלברוט נשלח לאשפוז במקום לכלא. אגרנט נזקק כמובן להגדרתו של "דחף לאו בר כיבוש", ואמר כך: "מפני שהתעתועים כה השתלטו עליו, עד שלא ראה מוצא אחר אלא לנהוג על פיהם".
לפעמים נדמה, כי פוליטיקאים סובלים מאותו דחף (בהשאלה, כמובן) כאשר עסקינן בדיבורים. הם ידברו תמיד ועל כל דבר - חוץ מאשר במקרים בהם הציבור דורש מהם דין וחשבון; אז הם יגלו את נפלאות השתיקה. אבל בכל יתר המקרים, רק תשאלו אותם משהו - ותקבלו במקרה הטוב תשובה עניינית, במקרה הפחות-טוב להג מפותל, ובמקרה הגרוע התחמקות לנאום בנושא שונה בתכלית. כפי שהגדיר זאת אפרים קישון: פוליטיקאי הוא זה שיודע לדבר על מה שאחרים עושים.
ההגדרה הזאת מסבירה היטב את התשוקה של פוליטיקאים לדבר: זה המקצוע שלהם, זה מה שמשאיר אותם בתודעה, זה מה שיכול לקדם אותם. רופא אוהב לרפא, עיתונאי אוהב לכתוב, מורה אוהב ללמד, פוליטיקאי אוהב לדבר. אבל רופא יודע שלפעמים לא צריך להתערב, עיתונאי יודע שלפעמים מוטב שלא לכתוב, מורה יודע מה לא לומר לכיתתו. פוליטיקאים, כך נדמה, לא יודעים איפה הגבול ופשוט לא מסוגלים לשתוק.
עם פטירתה של השופטת מרים נאור (24.1.22) קיבלנו שתי דוגמאות לכך. שמועות על האירוע המצער נפוצו כבר בשעות הבוקר, אבל התקשורת חיכתה - כראוי - להודעה רשמית ומוסמכת. לא ראש עיריית ירושלים, משה ליאון. דחף לאו בר כיבוש השתלט עליו. הוא מיהר לפרסם הודעת אבל, בה סיפר כיצד רק לפני מספר ימים בישר לנאור שהוא תקבל את אות יקיר העיר וכמה היא שמחה. היה זה הספד בנוסח שהגדיר שמעון פרס: המנוח, המנוח ואני, אני. רק אחרי כמה דקות הבין ליאון, או הבין מישהו עבורו, שהוא דיבר מוקדם מדי ומחק את הציוץ.
כמה דקות אחרי ההודעה הרשמית התראיין בצלאל סמוטריץ' לתחנת רדיו מסוימת ונשאל על פטירתה של נאור. תשובתו הייתה ביקורת נוקבת ואף בוטה עליה, בנימוק שהוא אינו רוצה לדבר בצביעות. זה היה מחזה יוצא דופן של גועליות. אפשר להאמין שדעתו של סמוטריץ' על נאור היא שלילית; הוא לא הסתיר זאת, ולזכותו יש לומר שפיו וליבו שווים. אבל להגיד את הדבר הזה בעיתוי הזה? שעות אחדות אחרי הפטירה? אם לסמוטריץ' לא היה דחף לאו בר כיבוש לדבר, הוא היה עונה: "ברוך דיין האמת. שנשמע בשורות טובות". אולי הוא היה יכול להוסיף: "זה לא הזמן להביע דעה, אלא לשלוח תנחומים". והכי רחוק: "אולי אגיד יותר מזה, אבל לא עכשיו". אבל הוא לא הצליח להתגבר ואמר בדיוק מה שלא היה צריך לומר.
מאחר שגם ליאון וגם סמוטריץ' הם שומרי מצוות, נייעץ להם לאמץ את דבריו של ספר המוסר "אורחות צדיקים": "האדם העושה דלת לפתחו, יש לו עת לפתוח ועת לסגור, כך יסגור דלתי פיו, כי יש שני דלתות: השפתיים והשיניים. והיזהר מאוד לפתוח פיך, ושמור לשונך, כמו שתשמור כסף וזהב ומרגליות בחדרך ובתוך התיבה ותעשה מסגרת למסגרת, כך תעשה לפיך... לכך נבראו באדם שתי עיניים, ושתי אוזניים, ושתי נחירים, ופה אחד: לומר שימעט בדיבורו".
