נולדתי בישראל בסוף שנת 1947, לאחר תום מלחמת העולם השנייה. הורַי, כהורים רבים אחרים של בני דורי, ביקשו לגונן עלַי ועל חברַי מכל מידע על השואה. הורַי עצמם, וכך גם בני המשפחות הגרעיניות שלהם, הגיעו ארצה קודם המלחמה. דודֵי אימי ובני משפחותיהם נספו בשואה בליטא ובפולין, אבל העובדה שהייתה לאימי משפחה ענפה שנכחדה לא נזכרה בבית, וכך גם לא השואה הנוראה שפקדה את עם ישראל. כיוון שגדלנו לאחר המלחמה, לא היו בכיתות הלימוד שלנו ילדים פליטי שואה. פה ושם נתקלתי בעניינים הכרוכים בשואה, אבל הורַי המשיכו בניסיון לגונן עלי. כך זכור לי היטב המדור לחיפוש קרובים ברדיו, שהיה חלק בלתי-נפרד מחיינו במשך שנים ארוכות. יום-יום ראיתי את המבוגרים עושים אוזניים כאפרכסת, בפנים רציניות וחתומות, לשמע הקולות הבוקעים מהרדיו גדל הממדים. פלוני ואלמוני, הכריז הקריין, מחפש את בני משפחתו: אביו, אמו ואחיו, שבשמותיהם הקריין נקב, ואף ציין את מקום מגוריו. אני זוכרת את האכזבה בסיום השידור, כל פעם מחדש. המדור לחיפוש קרובים הילך עלַי אימה בשנות ילדותי. שוב ושוב שאלתי את הורַי ואת עצמי אם ייתכן שאאבד אותם, את אחַי ואת כל בני המשפחה האחרים, ואיך זה בכלל יכול לקרות. תמיד נעניתי שאין לי מה לדאוג ושאין שום חשש שאאבד את משפחתי. כששאלתי איך כל האנשים האלה הנזכרים ברדיו איבדו את משפחותיהם קיבלתי תמיד תשובה אחת: "אלו היו ימים אחרים". תשובה זו לא הניחה את דעתי כלל ועיקר, אבל כל ניסיונותַי לבקש הסברים לא צלחו. כלה ונחרצה הייתה עם הורַי לא לחשוף אותי לזוועות שהתרחשו קודם שבאתי לעולם.

שרה ואני נסענו למחוזות המשפחה בליטא

בשנת 1948 הגיעו ארצה קרובי משפחתי ששרדו את השואה. לאימי היה בן דוד ראשון, עורך הדין צבי שילינגובסקי, שלימים נודע לי שנרצח באקציה של האינטליגנציה בקובנה ב-18 באוגוסט 1941. בתו היחידה, שרה קופלוביץ לבית שילינגובסקי, ניצלה בזכות חסידת אומות העולם קונסטנצה בז'נינה. הרופאה ד"ר בלה ברון הכירה את הגברת בז'נינה, ביקשה ממנה להציל את שרה ועזרה להבריח אותה אליה מהגטו. הילדה צעדה עם קבוצת נשים ובהן אימה, חיה שילינגובסקי, שיצאו לעבודת כפייה. מסלולן עבר ליד גשר, ובהגיען לשם פנתה הילדה אל הגשר וחצתה אותו לעברו השני של הנהר, שבו המתינה לה מצילתה. שרה גדלה בביתה של הגברת בז'נינה, סמוך למפקדת הס"ס המקומית. היה לה מראה ארי: היא הייתה בלונדינית, והדבר הקל להציגה כקרובת משפחה נוצרייה. חיה, אימה של שרה, נלקחה למחנות, שרדה, ושבה לאחר המלחמה לקובנה לאסוף את שרה. יחד עם משה בולניק, בן זוגה השני של חיה, הגיעו השלושה לישראל. המפגש הראשון שלי עם שרה היה למיטב זיכרוני בתחילת שנות ה-50 בדירה על גג חשוך ביפו. פגשתי ילדה יפהפייה, גדולה ממני, שעיניה עצובות. היא הוצגה פשוט כבת דודה. לא סופר לי דבר על קורותיה, וגם לא הוסבר כיצד היא בת דודה. לא ידעתי דבר על משה, שגם משפחתו הראשונה: אשתו וילדיו דינה ורפאל, הושמדה בשואה, והוא גידל את שרה כמו אב והפך חלק בלתי-נפרד ממשפחתנו. כל מה שכתבתי כאן נודע לי ברבות הימים. לימים גם נסעתי עם שרה למחוזות המוצא המשותפים לנו בליטא, יחד עם בני משפחותינו. ביקרנו בבית שבו גדלה אצל חסידת אומות העולם, פסענו איתה על הגשר שעליו עשתה את דרכה, ילדה קטנה יחידה, אל מציליה. ביקרנו בגטו קובנה ונסענו לפורט הרביעי, אשר בו נרצח אביה. נפשי נקשרה בנפשה מאז ועד היום.

המורים לא ידעו מה ללמד על השואה

בבית הספר לא דיברו באותו זמן על השואה. אני חושבת, שוב בדיעבד, שגם המורים לא ידעו די. לא ידעו מה ללמד. לא ידעו איך להתמודד עם התלמידים. אבל לא הייתה אפשרות לגונן כליל על הצַברים מכל מידע על השואה כפי שניסו לעשות חלק מההורים ובהם הורַי. מידע חלקי נחשף, והדבר היה בלתי-נמנע. אני זוכרת היטב את הדיון בעניין השילומים מגרמניה בתחילת שנות ה-50. אני זוכרת במיוחד את ההפגנות נגד המשא-ומתן עם גרמניה המערבית על השילומים ליד בניין פרומין ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, אשר בו שכנה אז הכנסת. התגוררנו לא הרחק משם. ההפגנות חסמו את דרכי לבית הספר, ואני זוכרת את סבתי המנוחה לוקחת אותי יחד עם אחד מבני כיתתי בדרכים עוקפות וארוכות כדי להגיע לבית הספר. אף שלא ממש חלפנו על פני המפגינים, צעקותיהם עדיין מהדהדות באוזנַי. אני חושבת שאז שמעתי לראשונה שהגרמנים עשו דבר נורא ואיום שהם צריכים לשלם עליו, כפי שטענו תומכי המשא-ומתן על השילומים, ואילו המפגינים וחלק מחברי הכנסת סברו שאסור לקחת כסף מהגרמנים, ושכסף אינו מפצה על רצח. בהמשך שמעתי גם על פרשת קסטנר. בבית הספר לא דיברו כאמור על שואה, אבל בשלב מסוים נלקחה הכיתה לראות סרט על השואה, ללא כל הכנה מוקדמת וללא הסבר. הזיכרון שלי מהסרט הוא צילום של שלדים. היו גם ימי זיכרון בבית הספר שבהם דובר על רצח שישה מיליון יהודים, מספר שהיה בלתי-נתפס אז בעיני ילדה, ואכן הוא בלתי-נתפס גם היום.