מרים אדלסון, אלמנתו של שלדון אדלסון וכיום בעלת השליטה בעיתון ישראל היום, נולדה וחיה עשרות שנים בישראל. היא כמובן דוברת עברית שוטפת ומותר להניח שהיא ערה להתפתחויות הפוליטיות בארץ. לא יהיה זה ניחוש פרוע מדי לומר, שהתפתחויות אלו הן הסיבה לשינוי שמבצעת אדלסון בעיתון - וששינוי זה אמור להבטיח את המשך קיומו, לא להוביל לקריסתו.
בני הזוג אדלסון הם בעלי דעות ימניות; בארה"ב היה שלדון אדלסון מגדולי התורמים לדונלד טראמפ. ישראל היום נועד להיות עיתון ימני ולתת מענה לשליטת המרכז-שמאל במפת התקשורת הישראלית. אין לו מודל עסקי בר-קיימא; מודעות לא יכולות לקיים עיתונים בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות, וגם בצירופם של דמי מנוי ומכירת עיתונים - הרוב המכריע של התקשורת המודפסת ברחבי העולם נאלצת לבצע קיצוצים עמוקים כדי לשרוד. מבחינת האדלסונים, ישראל היום הוא עוד מיזם פילנטרופי, וכמה מאות מיליוני דולרים בפריסה על פני עשרות שנים - בהנחה שאלו הם הפסדיו של העיתון - אינם סכום משמעותי למי שהונם הוא עשרות מיליארדי דולרים.
במשך 15 השנים האחרונות הלכה ונוצרה נוסחת שווא לפיה הימין שווה בנימין נתניהו. שימו לב לטענה הבלתי-פוסקת של נתניהו ותומכיו: התיקים נגדו נועדו להפיל ראש ממשלה חזק מהימין; המשפט הוא נגד הימין; האליטות מתנכלות לימין; ועוד כהנה וכהנה. הטענות הללו מופרכות משני הצדדים. ראשית, את הטיפול בתיקים הובילו אנשים אשר מונו בידי נתניהו עצמו (רוני אלשיך ואביחי מנדלבליט), ולא סביר שבין כל מאות החוקרים והפרקליטים לא היה אפילו איש ימין אחד שיקום ויגלה שהכל קונספירציה פוליטית.
שנית, וזהו החשוב לענייננו: הימין אינו מתחיל בבנימין נתניהו ואינו מסתיים בבנימין נתניהו. היו בו מנהיגים לפניו ויהיו בו מנהיגים אחריו. הימין הוא תפיסת עולם מדינית, ביטחונית, פוליטית, חברתית. הוא איננו פולחן אישיות. הוא איננו תלוי באדם אחד, חשוב ומרכזי ככל שיהיה. הח"מ מצביע בעד מפלגות ימין מאז 1982, כאשר נתניהו היה מנהל השיווק של חברת הרהיטים רים. מיליוני ישראלים מצביעים בעד מפלגות ימין מזה עשרות שנים. הם תמכו בליכוד בראשות מנחם בגין, יצחק שמיר ואריאל שרון; רבים נטשו את הליכוד כאשר נתניהו עמד בראשו מול שרון ולאחר מכן מול אהוד אולמרט. ועוד יותר משמעותי: לליכוד מעולם לא היה רוב מוחלט וגם לא קרוב לכך; תמיד היו לידו עוד מפלגות ימין (ונניח בצד את החרדים) - המפד"ל, התחייה, צומת, הבית היהודי ועוד.
יש רוב לימין, או רוב לנתניהו בארבע מערכות הבחירות הרצופות שכפה עלינו נתניהו התברר שוב ושוב דבר אחד בצורה שאין חדה ממנה: יש רוב לימין, אין רוב לנתניהו. מפלגות ימין מובהקות לא היו מוכנות לשבת בממשלתו, בעיקר משום שבשלב כלשהן הוא רימה את כולן ואת העומדים בראשיהן; כתב האישום נגדו היה תירוץ נוח במישור הציבורי. הנוסחה נתניהו=ימין וימין=נתניהו התפוגגה מול עינינו - וגם מול עיניה של מירי אדלסון.
נפתלי בנט ואיילת שקד אינם ימין? אביגדור ליברמן אינו ימין? ודאי שכן. אבל הם ימין שעשה את הצעד הנועז: הבהיר שאפשר להיות ימין בלי להיות תומך ביבי. הראה שתפיסות עולם אינן קשורות לאדם זה או אחר. הוכיח שאפשר לנהל את המדינה בלי נתניהו. גם במפלגות החרדיות התחילו להתחרט על קשירת הגורל עם נתניהו. ואפילו בליכוד, שומו שמים, היו מי שהעזו לומר שאולי אפשר להחליף את המנהיג שהוביל אותם לאופוזיציה ושמוכן להבעיר את המדינה לצרכים האנוכיים שלו.
אם ישראל היום ימשיך לדבוק בנתניהו, אז הוא מסתכן באובדן הזכות לקיומו - כי נתניהו יירד מהבמה, כנראה במוקדם יותר מאשר במאוחר, בעוד הימין רק הולך ומתחזק. אני משער שאדלסון מבינה זאת היטב, ולכן היא רוצה שישראל היום יהיה מה שאמור היה להיות מלכתחילה: עיתון ימני, לא ביביתון. ואגב, לא יזיק, ככה על הדרך, גם להעלות את רמתו המקצועית. יש בימין הרבה אנשים חכמים ומשכילים, הרבה יותר מהחבורה הפוליטית הדלוחה והמביכה המתיימרת לייצג אותם. אם ישראל היום רוצה להיות כאן גם מחר, הוא חייב להתנתק מן האתמול. וזה בדיוק מה שאדלסון עושה.
