כמי שמאמין בכל ליבו בדמוקרטיה, כהיסטוריון בהשכלתו ובעיסוקו, כעיתונאי במקצועו - כותב שורות אלו צריך להיות מרוצה מאוד מהשתלטותו של אלון מאסק על טוויטר. הוא הרי מדבר על חופש ביטוי מלא, אותו יוכל לאפשר כאשר מניות החברה יימחקו מן המסחר וכולן יהיו בבעלותו. אבל בפועל אני מודאג מאוד. למה? כי אני מאמין בכל ליבי בדמוקרטיה, כי אני היסטוריון, כי אני עיתונאי. אמרתי זאת שוב ושוב, ואומַר זאת שוב ושוב: אין חופש מלא. אין כזה דבר. אין זכות מוחלטת. אין כזה דבר. שם המשחק בדמוקרטיה הוא איזון בין היבטים שונים של החופש ובין זכויות שונות. קחו את הזכות הנעלה ביותר - הזכות לחיים. גם בדמוקרטיה ברור, כי אין זה אומר שהמדינה חייבת לתקצב כל תרופה או להציב שוטר בכל צומת. יש למדינה צרכים תקציביים וחברתיים אחרים, ומותר לה להעביר כספים לתיאטראות במקום לסל הבריאות. חופש העיסוק אינו מתיר לשדוד בנקים, חופש ההתכנסות אינו מתיר להפגין בחצר ביתי. חופש הביטוי אינו מתיר לחשוף סודות מדינה, לפגוע בפרטיות, להוציא לשון הרע. זה ברור לכולנו. אז למה שהוא יתיר להפיץ שקרים העלולים להיות הרסניים הרבה יותר מאשר כל אלו? מה מסוכן יותר לפרט ולכלל - צילום של בסיס טילים או קידום של תרופת אליל לקורונה? חיפוש ברשות היחיד או תמיכה בטרור? הכפשת שמו של אדם או תיאור כוזב של תוצאות הבחירות? אנחנו חיים בעידן דו-פרצופי ובפערים שכנראה לא היו כמותם בתולדות האנושות. מצד אחד, האינטרנט מאפשר להפיץ מידע בכמויות ובמהירויות שלא ייאמנו. כמה טוב שאפשר לבדוק בשניות כל פרט, למצוא מסמכים ברשת, לשמוע הרצאות מכל העולם. ומצד שני: הידע הולך ויורד, השיח נעשה רדוד, העובדות נדחקות לקרן זווית, האמת נעלמת. יש לנו מידע בלתי מוגבל, אבל הידע הולך ומצטמצם. כאשר רוצים שהכל יהיה כאן ועכשיו, אין זמן ואין חשק לבחון את העובדות, לחשוב לפני שמביעים דעה. זה רע מאוד. ראו כיצד העברית, אולי במקרה, מלמדת אותנו מהו סדר הדברים הראוי. אותיות המילה "דעה" נגזרות הן מהמילה "ידיעה" והן מהמילה "עובדה". אפשר להביע דעה כאשר יודעים את העובדות. אבל לא זה העולם בו אנו חיים. הדעה נקבעת מראש, הידיעה מוגבלת למה שתומך בה והעובדה היא פרט לוואי חסר חשיבות.