בתיקי נתניהו יש לנו שורה של מקרים חמורים. מנדלבליט נתן אישור לפתוח בחקירה נגד נתניהו בפרשה 4000, אך עשה זאת בעל-פה ובמשתמע במקום בכתב ובמפורש. לא מדובר בפאול טכני, אלא באווירת "סמוך" אל מול הוראה חוקתית ראשונה במעלה. השימוש בתוכנת פגסוס בתיק זה נעשה בלא ידיעת הפרקליטים המלווים, לא ידוע מי הורה עליו והחומרים לא נמסרו להגנה. כתב האישום נוסח בצורה פגומה שהובילה את בית המשפט להורות לפרקליטות לנסח אותו מחדש. אלפי התכתבויות של אילן ישועה לא הועברו להגנה, למרות היותן מאוד רלוונטיות, והיא גילתה אותם רק במקרה. נושא "פגישת ההנחיה" חמור במיוחד. שלמה פילבר טען שנתניהו הנחה אותו ללכת לקראת בזק, ושעם המסר הזה הלך לשאול אלוביץ ואלי קמיר. בחקירתו במשטרה הגיע פילבר למסקנה שפגישה זו – עליה לא אמר מילה וחצי מילה בכל חקירותיו הקודמות – התקיימה ב-8 או ב-9 ביוני 2015. אלא שההגנה הראתה חד-משמעית, כי זה לא היה ולא יכול היה להיות, וגם לא בכל אותו שבוע. המשטרה כלל לא בדקה את היומנים של נתניהו ופילבר, בהם אין זכר לפגישה כזאת. איכוני הפלאפון של פילבר, שהיו בידי המשטרה בזמן החקירה ובידי הפרקליטות בעת הגשת כתב האישום, הוכיחו שהוא לא היה בסביבת משרד ראש הממשלה בימים אלו, ובשעות הפגישה הנטענות – היה בכלל מחוץ לירושלים. למרות כל זאת, ולמרות שהיה ברור שפילבר הוא עד בעייתי בלשון המעטה, הפרקליטות אימצה לחלוטין את גרסתו וטענה בכתב האישום שהפגישה התקיימה "במועד שאינו ידוע, זמן קצר לאחר אישור מינויו של פילבר". עם קצת יותר מקצועיות וקצת פחות שחצנות, הניסוח היה זהיר יותר, בהשמטה של מילה אחת בלבד: "במועד שאינו ידוע, זמן קצר לאחר מינויו של פילבר" – מה שמותיר פתח לזמן שבין המינוי בידי נתניהו (אמצע מאי) לבין האישור בידי הממשלה (7 ביוני). כעת הפרקליטות מנסה לבצע מקצה שיפורים ולכתוב – אחרי הצגת הראיות הפורנזיות – את מה שהייתה צריכה לומר מלכתחילה (ונניח בצריך עיון את השאלה האם הייתה רשאית לאפשר לפילבר למסור בבית המשפט גרסה שהיה ידוע לה שהיא נסתרת מן הראיות הפורנזיות). עם כל הכבוד, לא לזה נועד ההליך של תיקון כתב אישום. זכותו הבסיסית ביותר של כל נאשם היא לדעת במה מאשימים אותו ולנהל בהתאם את הגנתו. תיקון משמעותי של כתב האישום עמוק בתוך המשפט הוא פגיעה בזכות זו. לכן יש לאפשר אותו רק כאשר מדובר או בפרטים טכניים או בתוספת פרטים מהותיים שהתביעה לא ידעה ולא יכלה לדעת בעת הגשתו.

זה לא המצב כאן. אם המשטרה הייתה בודקת את היומנים ואם הפרקליטות הייתה מתחשבת באיכונים, הניסוח המקורי של כתב האישום היה מביא בחשבון את האפשרות שפגישת ההנחיה התקיימה (לגישת המדינה) מוקדם יותר מאשר בשבוע הראשון של יוני 2015. הן לא עשו זאת – מתוך רשלנות או מתוך התעלמות מראיות מזכות; זו איננה בעיה של הנאשמים וזה לא מצדיק תיקון של כתב האישום. יתרה מזאת: בבקשה הזאת מובלעת סתירה פנימית. פילבר העיד שהפגישה הייתה ב-8/9 ביוני, אבל הממצאים האובייקטיביים הפילו את גרסתו. כעת רוצה התביעה להשתמש בממצאים האובייקטיביים – ברור שהיו שתי פגישות בין נתניהו לפילבר ב-27 במאי – כדי לטעון שההנחיה ניתנה בהן; אבל פילבר טען חד-משמעית שהן כלל לא עסקו בענייני בזק. אז בהתחלה העדיפה התביעה את פילבר על פני הממצאים, וכאשר זה לא מסתדר – היא מבקשת להעדיף את הממצאים על פני פילבר. וזה עם עד שהתביעה כבר ביקשה למעשה לקבוע שאין להאמין לדבריו בבית המשפט אלא לעדותו במשטרה. איך לומר בעדינות? זה באמת קצת יותר מדי. כפי שכתבתי בשבוע שעבר, התביעה תתקשה כעת להוכיח את עבירת השוחד בתיק 4000. לדעתי היא יכולה להוכיח בקלות עבירה של מרמה והפרת אמונים, אך בזה נעסוק בנפרד. אך לפני הכל, חייבת התביעה להוכיח שהיא פועלת בצורה מקצועית והוגנת. למרבה הצער – וזה צריך לצער כל ישראלי שומר חוק – יותר מדי פעולות שלו יוצרות את הרושם ההפוך.