אמרתו המפורסמת של אלברט אינשטיין מוזכרת שוב ושוב כאשר ישראל הולכת (או שמא מתדרדרת) מבחירות לבחירות: "טירוף הוא חזרה על אותו מעשה בתקווה להשיג תוצאות שונות". אם המערכת הפוליטית הישראלית, הבאה לידי ביטוי בשיטת הבחירות ובמבנה הפרלמנט, אינה מצליחה למלא את תפקידה מספר אחת – להקים ממשלה יציבה – האם אין זה אומר שצריך לשנות אותה? האם חזרה ועוד חזרה ועוד חזרה לאותה מערכת, איננה בבחינת טירוף? ובמיוחד כאשר מתברר שהתוצאות אכן נותרות כשהיו. אז אם אותן קלפיות ואותם פתקים וכמעט אותם מועמדים מניבים את אותה תוצאה, צריך לשנות משהו; ומאחר שאי-אפשר להחליף את הציבור, ועושה רושם שגם הפוליטיקאים לא הולכים לשום מקום – לא נותר אלא להחליף את השיטה. התשובה היא פרפראזה על אמרה מפורסמת לא פחות של אדם דגול לא פחות. "דמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר, למעט כל האחרות", קבע וינסטון צ'רצ'יל. ובהתאמה לענייננו: שיטת הבחירות והמשטר הישראלית אולי גרועה מאוד, אבל האחרות גרועות עוד יותר. נראה כאן מה קורה בדמוקרטיות גדולות וחשובות בהן קיימות שתי השיטות החלופיות העיקריות – משטר נשיאותי ובחירות איזוריות. הנתונים והמציאות מלמדים, לעניות דעתי, שהשיטות הללו מובילות לתוצאות גרועות יותר – ולא בטווח הנקודתי כמו אצלנו, אלא ברמה בסיסית וארוכת טווח. אז מה כן? יש בהמשך כמה הצעות.

היתרון המרכזי של בחירות איזוריות הוא בכך שחברי הפרלמנט מחויבים לא רק למפלגה, אלא גם לבוחריהם. אם הנציג לא ידאג לאינטרס של אזור הבחירה, הוא עלול לאבד את מקומו בבחירות הבאות. זהו בוודאי היבט משמעותי וחשוב, מבחינת הבאתו לידי ביטוי של רצון הבוחרים. אבל יש לשיטה הזו כמה חסרונות, שלדעתי עולים – ובצורה משמעותית – על יתרונותיה. נבחן זאת במקרה של בריטניה, הבולט ביותר בשיטת משטר זו. ראשית, לא בטוח שהבוחרים במחוז באמת מכירים את הנציג שלהם. מספר הבוחרים הממוצע לכל חבר פרלמנט הוא קרוב ל-74,000, ושיעור ההצבעה בבחירות האחרונות היה 67% - כך שרק 50,000 הוכיחו שהם לכל הפחות ידעו מי המועמדים. ודאי שהנציג יכול לפגוש רק כמה אלפים מהם. שנית, כפי שנראה בהרחבה כאשר נעסוק בארה"ב, השיטה הזאת עלולה להוביל למתן משקל יתר לאינטרסים מקומיים על פני אינטרסים לאומיים; ובמצבים מסוימים היא מעניקה כוח עצום לנציגים בודדים – בדיוק אותה בעיה שאנחנו מכירים אצלנו, אך לא מול כמה סיעות אלא מול מחוקקים רבים. שלישית, וזה העיקר: התוצאות של השיטה הן ממש לא דמוקרטיות, שכן הן מותירות מצביעים רבים לא מיוצגים. הסיבה ברורה: כאשר כל מחוז שולח נציג אחד לפרלמנט, יורדים לטמיון כל הקולות שניתנו לכל יתר המועמדים. הנה הנתונים הרשמיים של הפרלמנט הבריטי. כיום יש לשמרנים 56% מהמושבים, למרות שקיבלו רק 44% מהקולות; ללייבור יש 31% מהמושבים לעומת 32% מהקולות; ולליברל-דמוקרטים – 2% מהמושבים למרות שקיבלו 12% מהקולות. זה שיטתי. אם נבדוק את התוצאות של שלוש המפלגות הללו בשש מערכות בחירות שמאז תחילת המאה הנוכחית, הרי שרק בשלושה מקרים (מתוך 18) יש פער של עד שתי נקודות האחוז בין מספר הקולות לבין מספר המושבים. לעומת זאת, לשמרנים כבר היו 51% מהמושבים לעומת 37% מהקולות; ללייבור היו 63% מהמושבים עם רק 41% מהקולות, ו-55% מהמושבים עם 35% מהקולות; והליברל-דמוקרטים תמיד עם תת-ייצוג, שהגיע לפער של 23% מהקולות שהעניקו רק 9% מהמושבים. הפער הזה כמובן גדול עוד יותר ככל שמספר המפלגות גדול עוד יותר, כי אז אפשר לזכות במושב עם 20% מהקולות ואפילו פחות. מצטער, אבל זה לא דמוקרטי.

זו הדוגמה הטרייה ביותר. רק לפני חודשיים ניצח עמנואל מקרון בבחירות לנשיאות צרפת, עם 58.5% מהקולות מול 41.5% שקיבלה מארין לה-פן הימנית הקיצונית. אבל לפני שבועיים הוא איבד את הרוב המוחלט שלו באסיפה הלאומית. לקואליציה של מקרון יש כעת 245 מבין 577 המושבים, בעוד לשמאל הקיצוני יש 131 מושבים, ולימין הקיצוני (של לה-פן) – 89. מקרון צריך ממשלה הנהנית מאמון הפרלמנט כדי לנהל את ענייני היום-יום של צרפת, ולפחות כרגע נראה שלא תהיה לו כזאת. מקרון שוקל – תיראו מופתעים – בחירות נוספות. אנחנו בעצם מכירים את זה גם מדוגמאות הרבה יותר קרובות. השלטון המקומי בישראל בנוי על בחירה אישית של ראש הרשות ובחירה סיעתית של חברי המועצה שלה. ומה קורה אם המועצה היא לעומתית לראש הרשות? במקרה הקיצוני אין לשר הפנים מנוס ממינוי ועדה קרואה במקום המועצה, או ממונה במקומו של ראש הרשות – תלוי מי אשם בקיפאון. עם כל הכבוד לעיריות, מדינה איננה עירייה ואסור להסתכן בה בשיתוק שכזה – מה עוד, שאין ברמה הלאומית מי שיכול לנקוט צעדים מינהליים כדי לפתור את הפלונטר שיצר הבוחר.

השיטה האמריקנית ייחודית בכך שהיא נוצרה בשלהי המאה ה-18 כדי למנוע רודנות נוסח המלך ג'ורג' השלישי, ובמרכזה – האיזונים והבלמים המפורסמים, שמטרתם להבטיח שהשלטון הפדרלי לא יוכל לרמוס את המדינות, ושהגדולות שבהן לא יתעלמו מן הקטנות. האמריקנים השמרנים אפילו לא חולמים על שינויים בשיטה, למרות שחולאיה ניכרים לעין (ע"ע 6 בינואר). בתוספת הקוטביות החברתית והפוליטית המאמירה, התוצאה במקרים רבים היא שיתוק. תראו מה קורה היום. לכאורה, הדמוקרטים מצויים במצב חלומי: הם שולטים גם בבית הלבן וגם בשני בתי הקונגרס. אבל בסנאט יש להם רוב רק בזכות הקול המכריע של סגנית הנשיא, קאמלה האריס, שניתן להפעלה רק במקרים של שוויון 50. וכאן מתחילות הבעיות. ברמה המבנית, המיעוט יכול לעכב כמעט כל דבר (למעט תקציב המדינה ומינויים פדרליים ושיפוטיים) בפיליבסטר אין-סופי שצריך 60 קולות כדי להפסיק אותו. ברמה המעשית, הסנאטור הדמוקרטי ג'ו מנחין – לעיתים בתגבור של הסנאטורית קירסטן סינמה – מתנגד לרבים ממהלכיו של הנשיא ג'ו ביידן ומטרפד אותם. מנחין עושה זאת במידה רבה משום שבמדינתו, דרום קרוליינה, יש מצביעים שמרנים רבים והוא כל הזמן פוזל לעברם. ואת הצעדים החיוניים למאבק בהתחממות כדור-הארץ טרפד מנחין משום שאותה מדינה תלויה במידה רבה בכריית פחם. זוכרים שדיברנו על אינטרסים מקומיים הגוברים על לאומיים? במקרה הזה הם גוברים אפילו על אינטרסים עולמיים. עוד נקודה חשובה: התופעה שראינו בבריטניה, לגבי ייצוג בלתי מייצג, קיימת גם בארה"ב. בסנאט הנוכחי יש לדמוקרטים מחצית מן המושבים, למרות שהסנאטורים מטעמם מייצגים 56% מהאוכלוסייה; ממילא, הרפובליקנים מייצגים רק 44% מהתושבים עם 50% מהמושבים. בשנת 2018 היה לרפובליקנים רוב של 47:53 במספר הסנאטורים, למרות מיעוט של 52:48 במספר התושבים המיוצגים. אפשר להמשיך עם זה אחורה; מאז 1990, מתוך 16 הרכבים שונים של הסנאט, רק פעמיים הפער בין המושבים לתושבים היה בסביבות שלוש נקודות האחוז. בשנת 1992 הפער היה תשע נקודות, ובשנת 2000 – שמונה נקודות.

כל זה לא אומר כמובן שהשיטה שלנו מושלמת. הנה שלוש הצעות לתיקון – שתיים טכניות אך מהותית, והשלישית מהפכנית. את הראשונה כבר הצעתי כמה פעמים: למנוע העברת מושבים מסיעה לסיעה. מי שרוצה לעזוב את סיעתו – חייב להחזיר את המנדט. נורא פשוט: הוא לא שלו. הבחירות הן מפלגתיות, הבוחר נותן את קולו למפלגה ולכן המנדט שייך לה, ולה בלבד. תרשו לי לחזור על המשל: לעבור ממפלגה למפלגה עם המנדט ביד – זה כמו חבר אגד שעובר לדן ולוקח איתו את האוטובוס. השנייה: להעלות את הרוב הדרוש להתפזרות הכנסת. כיום די ב-61 חברי כנסת, לעומת 80 הדרושים להארכת כהונתה. לכאורה יש היגיון באבחנה הזאת, כי הארכת כהונה (בתנאים הנדירים הקבועים בחוק; זה קרה פעם אחת – במלחמת יום הכיפורים) היא הישארות בשלטון מעבר לזמן אותו קצב הבוחר. אבל המציאות מלמדת, כי הפגיעה בדמוקרטיה מתרחשת גם בכיוון ההפוך. הפתק שלנו בקלפי הוא, מבחינה מוסרית וציבורית, מעין חוזה בינינו לבין נבחרינו: אתם תייצגו אותנו ותקבלו מאיתנו משכורת במשך ארבע שנים. רוצים להתפטר מוקדם יותר? לא בכזאת קלות. השלישית, וכאמור אני מודע לכך שהיא מהפכנית: להגביל מאוד את האפשרות להפיל את הממשלה. כיום שר ישראלי איננו יודע האם יכהן שנה, שנתיים או ארבע שנים. הדבר גורם לכך שכל שר מעדיף את המיידי והפופוליסטי על פני הממושך והמעמיק. וכך לכל שר חינוך יש רפורמה בבגרויות, לכל שר תחבורה יש מהפכה בתחבורה הציבורית, לכל שר לשירותי דת יש תוכניות לגיור ולכשרות וכך הלאה. חלק מהתוכניות טובות וראויות, אך ככלל – מותר לנו לצפות שהשרים יפעלו ביותר יישוב הדעת ושנהיה עדים לתכנון לטווח ארוך. כל עוד הממשלה יכולה ליפול בכל יום, זה לא יקרה. בעיית המשילות הגדולה ביותר של ישראל איננה שאנחנו בדרך לכנסת ה-25 (ממוצע של שלוש שנים לכנסת) אלא לממשלה ה-37 (ממוצע של שנתיים לממשלה). תפקידה של האופוזיציה לתקוף את הממשלה, להציב לה גבולות ולהציע לציבור חלופה. אני בספק האם הפלתה כאן ועכשיו של הממשלה הוא חלק מן התפקיד, במיוחד כאשר המשמעות היא פגיעה קשה בניהול ענייני המדינה. כבר כיום הצעת אי-אמון תתקבל רק אם יש חלופה לממשלה המכהנת, אבל זה לא מונע מן הממשלה להפיל את עצמה. אולי צריך לחשוב על כהונת מינימום של הממשלה – נניח לשלוש שנים – כדי שתמלא את תפקידה בצורה רצינית.

הבעיה האמיתית שלנו בשלוש השנים האחרונות איננה השיטה אלא האנשים, וליתר דיוק – איש אחד: בנימין נתניהו. המספרים מבהירים זאת בצורה חדה ביותר. לימין יש רוב, לנתניהו אין רוב. אלמלא נתניהו, שרבים בימין אינם מוכנים ללכת איתו, הייתה קמה מזמן ממשלה ימנית יציבה – כפי שמכריע הבוחר שוב ושוב (והח"מ שייך לשמחתו לרוב הזה). כל מנהיג אחר של הליכוד היה עושה זאת די בקלות. הנה הנתונים. בכנסת ה-21 היו לגוש הימין (הליכוד, החרדים, ישראל ביתנו, איחוד הימין וכולנו) 65 מנדטים. בכנסת ה-22 היו לו (הליכוד, החרדים, ישראל ביתנו וימינה) 63 מנדטים. בכנסת ה-23 עלה כוחו (הליכוד, החרדים, ישראל ביתנו וימינה) ל-65 מנדטים. בכנסת הנוכחית יש לו 72 מנדטים (הליכוד, החרדים, ימינה, ישראל ביתנו, הציונות הדתית ותקווה חדשה). אבל בכל מקרה הייתה לפחות סיעה אחת מן הגוש שלא הייתה מוכנה לשבת בממשלת נתניהו, לרוב – משום שהעומד בראשה (אביגדור ליברמן, נפתלי בנט, גדעון סער) כבר נפל קורבן לאיזושהי רמאות של נתניהו. רק החרדים מוכנים ללכת איתו למרות הכל, כי איש לא יתן להם את מה שהוא נותן; ולימין הקיצוני אין שום ברירה אחרת. אז לפני שמשנים את השיטה, שהעניקה לנו 70 שנה של דמוקרטיה לתפארת בתוך סביבה עוינת מאין כמותה ומשברים בלתי פוסקים, אולי האיש שמונע ממנה לתפקד יפנה את מקומו בצורה מכובדת ודמוקרטית? אולי אם השיטה עבדה עד שנתניהו החליט להיאחז בשלטון למרות שרוב הציבור אינו רוצה אותו, הבעיה איננה בה? אולי חברי הליכוד ובכירי המפלגה צריכים להציב מועמד אחר? כי לפי כל הסימנים, כל עוד הימין – ובמיוחד הליכוד – שבוי באשליה ש"אין עוד מלבדו" עד כדי סממנים של משיחיות ופולחן אישיות, נמשיך את הטירוף של לעשות אותו הדבר ולקוות לתוצאות שונות.