בשנים האחרונות העצימו קפריסין, יוון וישראל במידה רבה את יחסיהן המדיניים, הצבאיים והאנרגטיים. ההנהגות הפוליטיות של המדינות נפגשות באופן קבוע ומתאמות את מדיניות האנרגיה בשדות הגז במזרח הים התיכון. בנוסף, הן הקימו את פורום הגז של מזרח הים התיכון (EMGF) הכולל גם את מצרים, איטליה, ירדן והרשות הפלשתינית. הפורום הפך לפלטפורמה לשיתוף פעולה אזורי לפיתוח שדות הגז הטבעי בים התיכון.
יתרה מכך: שלוש המדינות עורכות תרגילים צבאיים שונים לשיפור יכולותיהן הצבאיות ולתיאום בעת הצורך. יחסי גומלין בתחומים נוספים מחזקים את המערך הזה, שיש לו השלכות פוליטיות ואסטרטגיות. למשל, השותפות במזרח הים התיכון היא אחד הגורמים אשר תרמו לשינוי המדיניות של טורקיה כלפי ישראל והסכמי אברהם. דרוש סדר יום משותף למדיניות החוץ של שלוש המדינות שמטרתו להגביר את המשמעות האסטרטגית של השותפות אתונה-ירושלים-ניקוסיה.
הסעיף הראשון על סדר היום הוא תיאום טוב יותר בוושינגטון, כדי לעורר רגישות גדולה יותר של ארה"ב למציאות האזורית, מכיוון שלא נראה שיש לה מדיניות לכידה כלפי אזור זה. וושינגטון כפייתית לזכויות אדם בגישתה למצרים, המדינה הערבית החשובה ביותר, ואילו בלוב היא נוטה לכיוון גורמים איסלאמיסטיים. שיא קוצר הראייה האסטרטגי היה ביטול תמיכתה בצינור EastMed (מסיבות סביבתיות) שבועות ספורים לפני מלחמת אוקראינה, מה שגרם למשבר אנרגיה. הצינור שתוכנן אמור היה להביא אנרגיה לאירופה.
הממשל האמריקני זקוק למיקוד טוב יותר ביחסו לאזור. ככל שארה"ב מפנה את תשומת ליבה לסין, מסיבות מובנות, אזור מזרח הים התיכון מקבל פחות תשומת לב אמריקנית. עם זאת, עליית מחירי האנרגיה עשויה להאט את היציאה האמריקנית מהמזרח התיכון וממזרח הים התיכון. יש לנצל תקופה זו כדי להבטיח הבנה אמריקנית טובה יותר של ערכו של המערך המשולש.
הסעיף השני בסדר היום המשותף מתייחס למצרים, חברה ב-EMGF ויריבה היסטורית של טורקיה. צריך לנסות לקרב אותה למערך הישראלי-יווני-קפריסאי. מצרים אינה ששה להצטרף למערך ההלני עם ישראל, למרות השיפור הניכר ביחסי קהיר-ירושלים. יוון וקפריסין קידמו את היחסים הצבאיים עם מצרים מול איומים ביטחוניים וכדי לסייע בהגנה על האינטרסים שלהן במזרח הים התיכון. יש לנצל זאת לשילוב מצרים בשותפות במזרח הים התיכון. השתתפות מצרית עשויה להועיל מאוד לארבע המדינות.
הסוגיה השלישית היא טורקיה, מעצמה רוויזיוניסטית המונעת על-ידי דחפים נאו-עות’מאניים ואיסלאמיסטיים. לאחרונה היא מיתנה את התנהגותה מסיבות שונות, אבל כל עוד רג'פ טאיפ ארדואן עומד בראשה - הפוטנציאל להתנהגות תוקפנית הוא גדול. יש להבין שיציאת ארה"ב מהאזור והיחלשותה של רוסיה מעניקות חופש פעולה גדול יותר לטורקיה (ולמעצמות אזוריות אחרות). מלחמת אוקראינה הדגישה את החשיבות האסטרטגית של מיקומה של טורקיה. יתרה מכך: ארה"ב תמשיך להסס ללחוץ על אנקרה כדי להימנע מלדחוף אותה לידיים רוסיות. התפתחויות אלו עשויות לעודד הרפתקנות טורקית. הכלת טורקיה תמשיך להיות אתגר חשוב.
להתכונן למלחמה ללא אשליות סוגיה רביעית בסדר היום המשותף נוגעת להיערכות החדשה של ה-Western Quad במערב אסיה, הכוללת את הודו, ישראל, איחוד האמירויות וארה"ב. ניו דלהי מנסה לבנות חלופה ל"יוזמת החגורה והדרך" (BRI) הסינית על-ידי קישורה של הודו לים התיכון דרך איחוד האמירויות הערביות וישראל. מאמץ כזה יחבב את משתתפיו על וושינגטון. ישראל, איחוד האמירויות והמדינות ההלניות צריכות לקדם את החלופה הזו. יתר על כן: הקמת ה-Western Quad תחזק את הסכמי אברהם, שהם חדשים ושבריריים. הסכמי אברהם מותנים בכך שישראל תממש את הציפיות שתשים קץ לאיום האירני.
אוקראינה הזכירה לנו שמלחמה היא עדיין אפשרות מדינית אפילו באירופה. מזרח הים התיכון והמזרח התיכון הם אזורים מוכי סכסוכים ואלימים יותר מאירופה. למרבה הצער, החוק הבינלאומי והערבויות הוכחו כלא יעילים במניעת תוקפנות מצד מדינות שאינן מסתפקות בסטטוס-קוו. אין זו הפתעה למי שמבין את האופי הכאוטי המתמשך של המערכת הבינלאומית, שבה אין שוטר שישמור על החוק והסדר.
המשמעות היא שמדינות אתונה-ירושלים-ניקוסיה חייבות להתכונן למלחמה ללא אשליות. אומנם יש לחזק את היחסים בתוך מערך מדיני זה, אבל כדאי לזכור שלא מדובר בברית צבאית. ישראל צריכה להיות המודל, ויש לחקות את תפיסת הביטחון שלה אשר מדגישה הסתמכות עצמית. כל מדינה חייבת להשקיע בביטחון הלאומי שלה ולשפר את היכולות הצבאיות שלה ואת יכולת ההרתעה. חולשה מזמינה תוקפנות.
יישום סדר יום זה הוא הכרחי עבור הביטחון הלאומי של מדינות המערך המדיני במזרח הים התיכון, ועל ארה"ב לקדם מערך זה באופן פעיל. מערך זה יכול לספק מעט יציבות בשכונה אלימה. אתונה וירושלים, אבני היסוד של הציוויליזציה המערבית, צריכות להראות את הדרך לשאר העולם.
