על מערכת הביטחון הישראלית ללמוד היטב את הכטב"מים האירניים, משום שלמרות שאיכותם ואמינותם אינן גבוהות כשל מוצרי התעשיות מערביות, הם יעשו את דרכם לסבב הבא של לחימה באזורנו וידרשו מענה. בהקשר הטווח הרחוק יותר, חיוניות עבור צה"ל גם למידה והיערכות להתמודדות עם איומים אוטונומיים עתידיים שאינם רק אוויריים, שכן ניכר כי זה כיוון מרכזי של לוחמת העתיד, בין אם מדינתית או לא-מדינתית.
המתקפות על קייב מלמדות שיעור הן בנוגע לתקיפת מטרות צבאיות והן בנוגע לתקיפת העורף האזרחי. השינוי הנדרש בהערכות כולל בין היתר את הצורך בזיהוי מוקדם, שבמקרה של כלים קטנים כמו השיהאד-136 ודומיו, כמו גם רחפנים שונים, הוא מאתגר ודורש מערכות שונות מאלו הקיימות בישראל כיום בפריסה רחבה.
ההיערכות נדרשת לא רק להגנה על העורף, אלא מחייבת את צה"ל להגן גם על כוחות קרקעיים. כטב"מי השיאהד אשר תוקפים על-פי נ"צ שהוזן להם מראש, אינם מהווים אתגר משמעותי לכוחות מתמרנים (אשר נמצאים בתנועה ולא בנ"צ קבוע, בשונה ממפקדה למשל), מלבד כוחות בשטחי כינוס. אולם, כטב"מים ככלל ובתוכם רחפנים מתאבדים, אשר פעולתם מונחית על-ידי מפעיל אנושי ומאפשרים מעקב אחרי כוח בתנועה, יוצרים אתגר שונה באופיו מזה המגולם בהגנה על אתרים נייחים או על העורף מפני מתקפות אוויריות. אתגר זה מעסיק לא רק את ישראל אלא גם את נאט"ו ואת האמריקנים. האיום הרב-שכבתי הזה על כוחות היבשה מחייב התייחסות ברמת בניין הכוח ודורש לא רק טכנולוגיה אלא גם תפיסות הפעלה, הכשרות ואימונים מתאימים.
בנוסף ובמקביל לעיבוי מערכי היירוט, ולאור העובדה שגם המערכות הטובות ביותר אינן מספקות הגנה הרמטית, יש לטפל במוכנות לספיגה ובהתאוששות של תשתיות חיוניות ושל העורף כולו. הנושא מופיע בצורה מפורטת בדוח של מבקר המדינה וניכר, כי כיום הפערים לא מטופלים באופן הולם, אולי בשל אחוזי ההצלחה הגבוהים של יירוטי כיפת ברזל בסבבי הלחימה של צה"ל בדרום.
נושאים אלו דורשים התייחסות של מערכת הביטחון בעתיד הקרוב; אין לדעת מתי יפרוץ סבב הלחימה הבא שישראל תהיה מעורבת בו, ואולי אפילו מה שמקובל לכנות "מלחמת הצפון הראשונה". טיפול רציני בנושא יסייע להקטין את הסיכון שיישובים בישראל יראו כמו קייב שאחרי מתקפת הכטב"מים האירנים.