X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
יומן ראשי  /  כתבות
מייחסים את ההצלה לבן-בריתו של היטלר
יום הזיכרון הבינלאומי לשואה
בולגריה מתכחשת לחלקה הרצחני בשואה
אתרים רשמיים בבירה סופיה מתעלמים כמעט לחלוטין מרצח 12,000 יהודים באיזורים שסופחו למדינה, ומציגים בצורה מוטה ומטעה את חלקו של המלך בוריס באירועים במקביל בולגריה מרחיבה את הדיבור על הסבל שהיה מנת חלקה ו"שוכחת" לציין שהייתה בצד הנאצי

בולגריה הייתה קורבן במלחמת העולם השנייה, והעומדים בראשה חירפו את נפשם כדי להציל את יהודיה מידי המרצחים הנאצים. זהו הנרטיב עימו יוצא המבקר מהאתרים העיקריים בבירה סופיה העוסקים במלחמה ובשואה. בעיה קטנה שלו: הוא כוזב בעליל. אפשר אף לומר, כי הגרמנים - שלצד רגשי האשמה והחרטה האמיתיים מפגינים גם יכולת התקרבנוּת לא מבוטלת - יכולים לבוא לבולגרים לקבל כמה שיעורים.
הנה העובדות כהווייתן על-פי "האנציקלופדיה של השואה". בולגריה הייתה בעלת בריתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, וככזאת מצאה את עצמה בצד המפסיד בסיומה של אותה מלחמה. הסכם ורסאי נהג בה כמו בגרמניה: ניטלו ממנה השטחים שכבשה במלחמה, היא חויבה בתשלום פיצויים כבדים למדינות המנצחות והוטלו מגבלות על צבאה. לאחר עליית הנאצים לשלטון וכאשר אדולף היטלר קרע לגזרים את הסכם ורסאי, החלה בולגריה להתקרב שוב לגרמניה בתקווה שאף היא תוכל להשתחרר מעולו של אותו הסכם. גם מבחינה כלכלית הפכה בולגריה לתלויה בגרמניה: ב-1929 היווה הסחר עם גרמניה 29% מסחר החוץ שלה; כעבור עשר שנים בלבד זינק חלקו ל-68%.
בראש המדינה עמד מאז 1918 הצאר בוריס השלישי, העתיד למלא תפקיד מרכזי בהמשך סיפורנו. בוריס עלה על כס המלוכה בעקבות התבוסה במלחמה והדחתו של אביו, פרדיננד הראשון. אין פלא, אפוא, שהיה לו עניין אישי רב בהשבת בולגריה לגדולתה. בוריס חיזק את מעמדו לאורך השנים ובשנות ה-1930 הפך לשליט אוטוקרטי. זוהי נקודה בעלת חשיבות מכרעת: הן תומכיו והן מתנגדיו מסכימים שהוא היה השליט העליון של בולגריה, ולכן מייחסים לו אישית אחריות רבה לגורלם של יהודי המדינה - לטוב ולרע.
בפברואר 1940, חמישה חודשים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, מינה בוריס את בוגדאן פילוב הפרו-גרמני לראש הממשלה. חצי שנה מאוחר יותר הורה היטלר להונגריה, גרורה אחרת של גרמניה, למסור לבולגריה את דרום דוֹבְּרוּגָ'ה. ב-1 במרס 1941 הצטרפה בולגריה רשמית ל"ציר" שבמרכזו גרמניה ואיטליה, ולמחרת נכנס צבא גרמני לשטחה. חודש מאוחר יותר השתתפה בולגריה בהתקפות ה"ציר" על יוגוסלביה ויוון.
היטלר העניק לה תמורה, העתידה לעמוד במרכז המחלוקת העזה על התנהגותם של בולגריה, המלך והממשלה בזמן השואה. היא קיבלה את תֶרַקְיָה, חבל ארץ בפינה הדרומית-מזרחית של הבלקנים שהיה עד אז חלק מיוון; את מקדוניה, שנקרעה מיוגוסלביה הכבושה; וחלק ממזרח סרביה, גם היא מיוגוסלביה-לשעבר. בולגריה הכריזה מלחמה על בריטניה ומאוחר יותר על ארה"ב, אך לא על בריה"מ ואף לא השתתפה במלחמה בחזית המזרחית. השורה התחתונה של החלק הזה: בולגריה הייתה בעלת בריתה של גרמניה הנאצית, נלחמה לצידה וקיבלה תמורה נאה.

הסכם כתוב לגירוש היהודים
תצוגת השואה הדלה במוזיאון הלאומי להיסטוריה

ערב השואה חיו בבולגריה 50,000 יהודים, ועליהם נוספו 12,000 במקדוניה ותרקיה. מצבם עד המלחמה היה טוב יחסית, כפי שכתב באפריל 1943 נציג המשרד הראשי לביטחון הרייך בבולגריה, קרל הופמן: "השאלה היהודית בבולגריה אינה קיימת באותה צורה כמו ברייך הגרמני. אין כאן תנאים אידיאולוגיים וגזעיים המאפשרים להציג בפני העם הבולגרי את השאלה היהודית כבעיה הדורשת פתרון מיידי, כמו ברייך". עם זאת, כמו בכל רחבי התפוצות ובמיוחד במדינות הנוצריות, הייתה בבולגריה אנטישמיות ולעיתים אף גילויים אלימים שלה.
התקרבותו של משטר בוריס-פילוב לגרמניה שינתה את התמונה. ברלין דרשה תחיקה אנטי-יהודית וסופיה נענתה. באוקטובר 1940 אישרה הממשלה הצעת חוק להגבלת זכויות היהודים, אך בניגוד לגרמניה – נתקלה בדעת קהל עוינת: החל מארגוני הסופרים והרופאים, דרך לשכת עורכי הדין והסינוד הקדוש שבראש הכנסייה האורתודוקסית וכלה בפוליטיקאים מן הימין והשמאל. אלא שהמחאות לא הועילו והחוק אושר בידי הפרלמנט ובוריס בינואר 1941. במרכזו עמדו איסור על היהודים לבחור ולהיבחר למוסדות ציבור, פיטורים מיידיים על פקידי ציבור יהודים, הגבלת מספרם באוניברסיטאות ("נומרוס קלאוזוס"), הגבלות חמורות בפעילות הכלכלית, הצמדת היהודים למקומות מגוריהם ואיסור על נישואי תערובת.
באוגוסט 1942 הקימה הממשלה את "הנציבות לענייני יהודים" בראשותו של המשפטן הפרו-נאצי אלכסנדר בֶּלֶב, אשר הופקדה על יישום החקיקה האנטי-יהודית ולמרותה הוכפפו הקהילות היהודיות. היא החרימה למעשה חלק ניכר מן הרכוש היהודי, כאשר בלב מציין שמדובר בהקדמה לקראת הגירושים.
בפברואר 1943 חתמו בלב ותיאודור דַנֶקֶר, נציגו של אדולף אייכמן, על הסכם לפיו יגורשו לגרמניה 20,000 יהודים – הסכם יחיד במינו בין כל גרורותיה של גרמניה והמדינות הכבושות. למספר שננקב בו יש חשיבות עצומה להמשך הסיפור: במקור נכתב שהמגורשים יהיו ממקדוניה ותרקיה, אבל מילים אלו נמחקו מן הנוסח הסופי. ולא בכדי, שכן כאמור בשטחים אלו היו רק 12,000 יהודים – וברור אפוא שבולגריה הסכימה כבר בשלב הראשון לגרש 8,000 יהודים מבין תושביה הוותיקים. הגירוש בוצע ב-4 במרס 1943, ו-11,363 מבין המגורשים (95%) נרצחו בטרבלינקה.
היהודים הבולגרים הראשונים שנועדו לגירוש היו מן העיר קְיוּסְטֶנְדיל שבמערב המדינה, אך אנשי ציבור מקומיים מיהרו לארגן משלחת שיצאה לסופיה, שם הצטרף אליה סגן יו"ר הפרלמנט, דימיטר פֶּשֶב. חבריה נפגשו עם שר הפנים, פטר גָאבְּרוֹבְסקי, וכמה מהם איימו כמעט במפורש לרצוח אותו אם הגירוש יבוצע; הוא נכנע ודחה אותו. בשבוע שלאחר מכן ארגן פשב 43 מעמיתיו לפרלמנט, אשר דרשו מן הממשלה להימנע מגירוש יהודי המדינה. התגובה הייתה נזעמת: הרוב בפרלמנט גינה את פשב והדיחו מתפקידו – אך הגירושים נמנעו ובלב התפטר.

נקודת רתיחה ציבורית בישראל
תצוגת הפצצות בעלות הברית במוזיאון הצבאי

הגרמנים לא ויתרו והמשיכו ללחוץ, אך הסערה הציבורית גרמה לממשלה להסס בדבר הגירוש; ונזכיר שוב, כי בוריס היה השליט העליון וקרוב לוודאי שנטל חלק בהחלטות חשובות אלו. במאי 1943 הודיעה הממשלה על גירוש 25,000 יהודי סופיה לערי השדה, ואכן 19,000 מהם גורשו בתוך 12 יום ל-20 ערים אחרות וחיו שם במצוקה קשה. אך זה היה סוף הרדיפות. בוריס מת באוגוסט 1943 בנסיבות מסתוריות לאחר פגישה עם היטלר, בספטמבר נכנעה איטליה, בעלות הברית התקדמו לעבר גרמניה, ארה"ב שיגרה רמיזות משלה ולבסוף ויתרו למעשה הגרמנים והרפו את הלחץ על סופיה.
המחלוקת הגדולה סביב השואה בבולגריה נובעת מהדו-ערכיות של מדיניותה ובמיוחד בנוגע לחלקו של בוריס בה בהינתן מעמד-העל שלו במדינה. מצד אחד, הייתה בבולגריה חקיקה מעין-נאצית והיא נושאת באחריות ברורה וישירה למותם של קרוב ל-12,000 מיהודי תרקיה ומקדוניה. מצד שני, היא נמנעה מגירוש 50,000 היהודים שחיו בשטחיה המקומיים ובזכות זאת ניצלו חייהם. האם בולגריה הייתה רוצחת או מצילה? האם בוריס היה רוצח או מציל?
השאלה הגיעה לנקודת רתיחה ציבורית בישראל בשנת 1993, כאשר הקרן הקיימת נענתה ליוזמתם של יהודים יוצאי בולגריה בארץ ובארה"ב והודיעה על נטיעת יער (ממזרח לקריית מלאכי) לכבודו של בוריס. ההחלטה גרמה לסערה ציבורית ובעקבותיה החליטה קק"ל שהיער ייקרא על שמה של בולגריה "ובתוכו יינתן ציון לבוריס ולעוד אישים וגופים אשר נתנו יד להצלת יהודי בולגריה". שלוש אנדרטאות – לבוריס, לראשי הכנסייה ולזכר יהודי תרקיה ומקדוניה – נחנכו ביער באוקטובר 1996.
בשנת 1999 פרסם פרופ' מיכאל בר-זוהר את ספרו "הרכבות יצאו ריקות" בנוגע להצלת יהודי בולגריה, והוויכוח שב והתעורר תוך דרישה להסיר את עמוד ההוקרה לבוריס. דירקטוריון קק"ל הקים ועדה ציבורית לבחינת הנושא, בראשותו של שופט בית המשפט העליון בדימוס ויו"ר ועדת חסידי אומות העולם ביד ושם, משה בייסקי. לצידו היו בוועדה היסטוריונית השואה החשובה פרופ' דליה עופר; ופעיל ההתיישבות, חבר הכנסת לשעבר וחתן פרס ישראל אריה (לובה) אליאב.

"המצב הקיים אינו מעורר כבוד"
צלבי קרס למכירה בלב סופיה

הוועדה פרסמה את מסקנותיה ביולי 2000 וקבעה, כי "המלך לא פעל למניעת גירושם לטרבלינקה של יהודי תרקיה ומקדוניה ושם מצאו את מותם, בין משום שסבר כי סמכותו מוגבלת לגבי השטחים שסופחו למדינתו, אף שהוא וממשלתו קיימו בהם שלטון מלא, ובין מכל סיבה אחרת". חברי הוועדה הוסיפו בנוגע לעיכוב גירושם של יהודי בולגריה, כי "מותר לצאת מההנחה כי אכן ידו של המלך הייתה בכך, בין על-פי הוראה מפורשת או בהסכמתו שבשתיקה.
"לא נשכח כי המלך נתן ידו לחתימת הברית המשולשת ובולגריה הצטרפה לציר גרמניה-איטליה על כל המשתמע מכך. הוא גם חתם על החוק להגנת האומה, שכתוצאה ממנו ועל בסיסו נגזרו על היהודים גזירות משונות שגרמו סבל רב, וגם אושר ההסכם בין בלב ודנקר. גירוש יהודי סופיה לערי השדה היה על דעתו.
"נזכור את אצילי הנפש מבין העם הבולגרי, בראשם סגן יו"ר הפרלמנט דימיטר פשב עם חברי פרלמנט רבים, את ההגמונים סטפן וקיריל עם אנשי כמורה נוספים, מנהיגים פוליטיים, ארגונים שונים מרובים שתקצר היריעה לכנותם בנפרד בשמם, אשר התייצבו לימין האוכלוסייה היהודית והפעילו לחצם על הממשל, הפרלמנט והמלך למנוע גירושם של היהודים. ולא תישכח האהדה והסימפטיה שגילה חלק נכבד מבני העם הבולגרי כלפי בני ארצם היהודים, שגם להם הייתה השפעה למניעת הגירוש".
הוועדה קבעה, כי "המצב הקיים אינו מעורר כבוד". על-פי המלצתה סולקו עמודי הזיכרון המקוריים והוקמה אנדרטה אחת ועליה כיתוב בשני חלקים. הכיתוב בפועל שונה במקצת מזה שהציעה הוועדה. בחלק האחד נאמר: "יד ל-11,343 יהודי מקדוניה תרקיה פירוט שנספו במחנה ההשמדה הנאצי טרבלינקה בשנת תש"ג 1943. זכרם יישמר לעד". בחלק השני נחקק: "כבוד והוקרה לאצילי הנפש מבני העם הבולגרי אשר עמדו לצד 49,000 היהודים מבני ארצם ונאבקו בהצלחה להצלתם בתקופת השואה 1944-1939".

לא מציינים לצד מי היא נלחמה
בית הכנסת של סופיה. אף מילה על השואה

התמונה, אם כן, מורכבת. אבל לא מבחינת רוב המופקדים על הזיכרון הלאומי בבולגריה, כפי שאפשר לראות בבירור בביקור בסופיה. למעט אנדרטה בגן הפרלמנט, הסיפור הוא חד-צדדי ואף מטעה – ונדגיש שמדובר באתרים ממלכתיים ולא ביוזמות פרטיות. נתחיל את הסיור בבית הכנסת המרשים של סופיה, בו אין אפילו קמצוץ של הנצחה לשואה; לשם השוואה: אנדרטת השואה המרכזית בבוקרשט נמצאת בחצר בית הכנסת הגדול (ה"קורלי"). המוזאון היהודי שמעליו סגור מזה שש שנים, לא ממש ברור מדוע ואין תאריך יעד לפתיחתו מחדש.
במרחק של קילומטר מבית הכנסת שוכן המוזאון העירוני של סופיה, בו האזכור היחיד של בוריס הוא כס המלכות שלו ושל רעייתו, המלכה יואנה, לצד תמונות שלהם. העובדה שהאיש היה בן-בריתו של היטלר כנראה אינה חשובה די הצורך כדי לאזכר אותה. בוריס זוכה לאזכור אוהד גם במוזאון לאמנות ואתנוגרפיה השוכן בארמונו-לשעבר, בדמות סרטון שלו יוצא מקתדרלת אלכסנדר נבסקי, הכנסייה הראשית של סופיה, ומתקבל בהתלהבות בידי הקהל.
נעבור למוזאון ההיסטורי הלאומי רחב הידיים. דיוקנו של בוריס שולט על הכניסה לקומה המוקדשת לבולגריה המודרנית. מלחמת העולם השנייה די נדחקת לשוליים, ואין פלא שגורל היהודים שולי עוד יותר. תיבת התצוגה העוסקת בגורל יהודי בולגריה כוללת תמונה של פשב ואת מכונת הכתיבה שלו; טלאי צהוב זעיר; ותגי מספרים של אסירים במחנות אושוויץ, בוכנוולד, דכאו ועוד (שלא היה להם כל קשר לשואה בבולגריה).
לנרצחים מבין יהודי השטחים הכבושים אין כאן זכר. לעומת זאת, מוצגים בגאווה רבה שני אותות הוקרה של קהילות יהודיות בארה"ב. טמפל עמנואל בעיר Great Neck העניק לוח: "בהוקרה לחסידים בעם הבולגרי אשר סיכנו את חייהם להצלת בני עמם היהודים במהלך מלחמת העולם השנייה. אנו זוכרים את השואה". קהילה אחרת העניקה ב-1995 לנשיא בולגריה דאז, ז'ליו ז'לב, מנורה; ז'לב, היסטוריון במקצועו, חלק בתוקף על הטענה לפיה בוריס הוא שהציל את יהודי ארצו.
ומה לגבי מלחמת העולם השנייה? זו מוזכרת בקיצור נמרץ בארון תצוגה נפרד, ובו למשל מדים של בוריס, קסדה של חייל, העתק של חוזה ההצטרפות ל"ציר", כמה תמונות של קרבות ותמונות משפחתיות של בוריס, רעייתו וילדיו. אין כאן אף מילה המסבירה את ההקשר (לחימה בפועל לצד גרמניה הנאצית) ואף מילה על השואה. יש תצוגה נפרדת על שבויים בולגרים, ללא אזכור כלשהו של העובדה באיזה צד הם היו.

עשרות עיטורים שקיבל בוריס
בשני מקומות ראיתי צלבי קרס על קירות

ההתקרבנות מגיעה לשיאה במוזאון הצבאי (המרשים, יש לומר). בקומת הקרקע מוקדשים חמישה חדרים לחיים בסופיה לפני מלחמת העולם השנייה ולהפצצות במהלכה. מפות אינטראקטיביות מציגות את ההפצצות בדמות גלי מטוסים של בעלות הברית (והנחיתוּת הקשה של חיל-האוויר הבולגרי) ושובלי עשן שחור לציון האתרים שנפגעו. יש גם פירוט רב של הבניינים שנפגעו, כולל תמונות לפני ואחרי, בחלוקה לקטיגוריה: בנייני ממשל, בתים פרטיים, פסלים, כנסיות. מה אין? אזכור העובדה שבולגריה נלחמה לצידה של גרמניה. המבקר מקבל את הרושם הברור, שבולגריה סבלה רבות על לא עוול בכפה, תוך פגיעה אכזרית באזרחים.
תצוגת מלחמת העולם השנייה, על פני מאות מטרים רבועים, ממשיכה את אותו רושם. התמונה השלטת היא של סופיה המופצצת; פגישתם של היטלר ובוריס מוזכרת בתמונה קטנטנה וצדדית, אחת מני רבות. ההפצצות גרמו "תוצאות טרגיות לעם הבולגרי", נאמר שם. "ההפצצות בסוף 1943 ובתחילת 1944 היו מסיביות ביותר ומרובות קורבנות". בין 14 בנובמבר 1943 לבין 1 בספטמבר 1944 הופלו 131 מטוסי אויב ונהרגו 246 בני אדם; חיל-האוויר הבולגרי איבד 27 מטוסים ו-23 טייסים. בסך-הכל "הופצצו 168 יישובים, נהרסו יותר מ-12,000 בניינים, 1,828 בני אדם נהרגו ו-2,372 נפצעו".
לצד מי נלחמה בולגריה? אה, כן, הייתה שם גרמניה (ולא "גרמניה הנאצית"), כפי שמוסבר בשני חלונות תצוגה קטנים – לצידו של חלון תצוגה גדול על הלחימה לצידה של בריה"מ החל מספטמבר 1944. יש גם תיאור נרחב למדי של העמדתם לדין של ראשי המשטר הפרו-נאצי בידי הממשלה הקומוניסטית. ובכלל, תיאור התקופה הקומוניסטית הרבה יותר נרחב; נכון שהיא הייתה ארוכה בהרבה מאשר מלחמת העולם השנייה, ובכל זאת – החשיבות ההיסטורית היחסית ברורה. לקינוח, באולם בו מוצגים עיטורים שקיבלו ראשי המדינה מאז תחילת המאה ה-20, יש לא פחות מ-11 תיבות ובהן עשרות עיטורים שקיבל בוריס.

שלושה עמודים בחצר קתדרלת סופיה
"אנדרטת ההצלה" בגן הפרלמנט

נסיים בחוצות סופיה. בשני מקומות ראיתי צלבי קרס צבועים על בתים, ובשוק העתיקות הקטן שליד קתדרלת אלכסנדר נבסקי מוכרים מזכרות נושאות צלבי קרס; אחת המוכרות הזדעקה כאשר צילמתי: No photo!. לשם ההגינות יש לומר, כי בגרמניה הנאצית כל מסמך נשא את צלב הקרס, ואין בכך כדי להעיד שנושאו היה חבר מפלגה או פושע – אבל מכירתו בפרהסיה בלב עיר בירה אירופית היא בהחלט מחזה יוצא דופן.
כמה מאות מטרים צפונה משם, בחצר קתדרלת סופיה, מוצבים שלושה עמודי זיכרון בעברית, אנגלית ובולגרית. על הימני נחקק: "לזכר בוריס השלישי מלך בולגריה ורעייתו המלכה יואנה על פעילותם להצלת יהודי בולגריה בימי השואה". השני אומר: "לזכר בולגרים אצילי נפש אקזכאך המטרופוליט סטפן, המטרופוליט סופרוני, המטרופוליט קיריל, המטרופוליט נאופיס ואחרים מראשי הכנסייה. לזכרו של דימיטרי פשב סגן יושב-ראש הפרלמנט ואחרים אשר נאבקו בהצלחה להצלת יהודי בולגריה בתקופת השואה 1944-1941".
והשלישי: "בשנת 1943 בעיצומה של שואת יהודי אירופה קמו יחדיו מנהיגים בולטים מכל שורות העם הבולגרי, אנשי כמורה, נציגי ציבור נאורים, אנשי רוח, אזרחים מן השורה והזוג המלכותי והצליחו להציל את כל 49,000 יהודי בולגריה מהשמדה בידי הנאצים. רובם המכריע של יהודי בולגריה עלו לארץ בשנים 1948-50 והיה שותף בתקומת ישראל". מה אין כאן? אפילו לא פסיק על רצח 12,000 יהודי תרקיה ומקדוניה, בשיתוף פעולה מלא של בולגריה, ממשלתה ומלכהּ.
צריך ללכת כשני קילומטרים מזרחה, לחלקו הצפוני של גן הפרלמנט, כדי לקבל את האזכור היחיד של העובדות ההיסטוריות כהווייתן – גם אם לא במלואן. ליד אנדרטת ההצלה (כך שמה הרשמי) מופיע הכיתוב: "באביב 1943, הודות למאמציהם של חברי פרלמנט, מנהיגים של הכנסייה הבולגרית האורתודוקסית, אנשי ציבור, אנשי רוח ואחרים, נמנעו הגירוש למחנות המוות הנאציים והחיסול הפיזי של 48,000 יהודים בולגרים. אנו מזכירים הצלה בולטת זו וזוכרים למעלה מ-11,000 יהודים מצפון יוון וחלקים מיוגוסלביה-לשעבר שתחת מינהל בולגרי, אשר גורשו למחנה המוות טרבלינקה ונרצחו שם".
אמנם אין כאן שום אזכור של בוריס, אבל אין אזכור של אף אדם ספציפי (גם לא של פשב וראשי הכנסייה), וביחס למה שראינו ביתר חלקי העיר – זוהי בהחלט הנצחה מאוזנת. אך התמונה הכוללת היא עגומה, מטרידה ואינה יכולה להיות פרי צירוף מקרים בלבד. בולגריה הרשמית מתעלמת מהיותה בעלת בריתה של גרמניה הנאצית ומתכחשת לחלקה בשואה.

תאריך:  27/01/2023   |   עודכן:  27/01/2023
+ישראלים חוששים מהבעת סממנים יהודיים בטורקיה ובצרפת
14:01 27/01/23  |  עידן יוסף   |   לרשימה המלאה

סקר המחלקה למאבק באנטישמיות בהסתדרות הציונית עולמית: אחד מכל ארבעה חווה חוויה אנטישמית בחו"ל, 36% נמנעו מנסיעות לחו"ל  ▪  למעלה מרבע (27%) מהטסים לחו"ל ציינו חוו חוויות אנטישמיות בעת ביקורם בחו"ל

חוששים לנפוש בטורקיה [צילום: יח"צ]

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
בולגריה מתכחשת לחלקה הרצחני בשואה
תגובות  [ 1 ] מוצגות  [ 1 ]  כתוב תגובה 
1
וייס
אורי  |  27/01/23 13:19
 
תגובות בפייסבוק
 
ברחבי הרשת / פרסומת
התפתחויות נוספות שואה וגבורה
אסתר חיות
דברים בערב השקת הספר "זיכרון ומשפט - שופטי בית המשפט העליון כותבים על השואה". יד ושם, כ"ו טבת תשפ"ג - 19 בינואר 2023
צבי גיל
השואה לא זו בלבד שהיא עצמה הפכה לסוגיה פוליטית תוך זילותה, אף הטיפול בניצולייה הוא כמו בכדור פוליטי - מכדררים אותו
יוקי לביא
ריקי חיות מעלה בתמונע את הצגת היחיד שלה "את מדברת, אני מדברת", המגוללת דיאלוג מדומה עם ברונהילדה פומזל, מזכירתו של שר התעמולה הנאצי גבלס    שאלות, מבוכות ותובנות כנראה לא ייפתרו גם בסיום המחזה
עמנואל בן-סבו
אחריותנו במאבק לחינוך מהגיל הרך לכבוד הדדי, סובלנות, קדושת החיים. אחריותנו לזכור את השואה, את הגורמים להצלחתה הנוראית, את אובדן צלם אנוש
מנחם רהט
בניגוד לדעה המקובלת, שהרבנות הראשית קבעה יום זיכרון לשואה ביום תענית י' בטבת, כדי להתחרות בהחלטת הכנסת לקיים את 'יום הזיכרון לשואה ולגבורה בכ"ז בניסן, מתברר שיום הזיכרון המקורי, נוסד בכלל שנתיים לפני החלטת הכנסת
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il