השבוע עמדתי על כך שאחד הביטויים הבולטים לשאיפות הרודניות של הקואליציה הדורסנית הנוכחית, ובמיוחד של הממשלה, הוא סתימת הפיות של מי שמעזים לחלוק עליה, גם אם מדובר באנשי המקצוע הבכירים ביותר בתחומי הביטחון, הכלכלה והמשפט. היה זה לאחר ההשתלחות הבריונית הגסה של ראשי הסיעות ביועצת המשפטית לממשלה, גלי מיארה, רק משום שפורסם שהיא ממלאת את תפקידה ובוחנת פניות בנוגע לנבצרותו של בנימין נתניהו. לאחר פרסום מכתב ראשי הסיעות, מיארה הכחישה את הפרסומים – אבל החומרה העקרונית נותרה בעינה: הלבנת פנים ברבים (כל החתומים על המכתב למעט אחד מתיימרים להיות שומרי מצוות) של פקיד בכיר שעשה את חובתו. מיארה לא הייתה הראשונה ואחרי יומיים התברר שגם לא האחרונה. קדם לה הרמטכ"ל היוצא, רב-אלוף אביב כוכבי, שספג קיתונות – בעיקר מן הימין הסופר-קיצוני – משום שהעז להתריע בפני נתניהו על המצב הבעייתי בו הפיקוד ביהודה ושומרון יחולק בין שלושה שרים (יואב גלנט, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר). שוב: כוכבי עשה את מה שהוא חייב לעשות; הוא לא הביע עמדה פוליטית, אלא הזהיר מפני השלכות ביטחוניות חמורות של צעד פוליטי. וזה בדיוק כשם שחובתם של צה"ל ומפקדיו להביע דעה על הסכמים מדיניים עם מדינות שכנות. תזכורת: כוכבי היה מינוי של נתניהו. לאחר מכן הגיע תורו של נגיד בנק ישראל, הפרופסור אמיר ירון, אשר סיפר לנתניהו על הדאגה בעולם מפני ההפיכה המשטרית שמקדמת ממשלתו והסביר מה עלולות להיות ההשלכות הכלכליות שלה. כאן זה עוד יותר מובהק: חוק בנק ישראל קובע במפורש, שהנגיד הוא היועץ הכלכלי לממשלה, כך שברור שיש לו חובה להביע דעה. חוץ מזה, התפקיד המרכזי של בנק ישראל הוא לשמור על יציבות המחירים – ופגיעה בדירוג האשראי של ישראל תגרום במישרין להתלקחות אינפלציונית בשל התייקרות המימון. אם לצעד פוליטי יש משמעויות כלכליות, חיוביות או שליליות, ודאי שהנגיד חייב להציג אותן – ומכאן והלאה האחריות היא על מקבלי ההחלטות. תזכורת: גם ירון הוא מינוי של נתניהו.

שני נגידים קודמים של בנק ישראל, אשר מונו גם הם בידי נתניהו, הצטרפו השבוע לאזהרות מפני האסון הכלכלי שתחולל ההפיכה המשטרית – יעקב פרנקל וקרנית פלוג. כמותם עשו מנואל טרכטנברג ויוג'ין קנדל, שעמדו בראש המועצה הלאומית לכלכלה שליד ממשלות נתניהו. כך גם איתן ששינסקי, אותו הפקיד נתניהו על בחינת התמלוגים ממשאבי טבע. מאות אקדמאים בכירים, בעיקר בתחום הכלכלה אך גם מחוצה לה, אומרים פה אחד: ההפיכה המתוכננת תוביל לירידה בדירוג האשראי, לבריחת משקיעים, לבריחת מוחות, לפגיעה בקשרי המדע והמחקר, ועוד ועוד. כמעט איש מהם אינו מזוהה פוליטית. לפני כן הזהירו מאות משפטנים מפני אותה הפיכה, וחלקם דיברו בגלוי על סכנה ברורה למשטר הדמוקרטי. כדאי לשים לב למחאתם של ראשי 17 ממשרדי עורכי הדין הגדולים בארץ, המייצגים הן לקוחות ישראלים בפעילותם בחו"ל והן לקוחות זרים בפעילותם בארץ. גם הם דיברו על פגיעה קשה בכלכלה, במשק ובמיוחד בענף ההיי-טק. נזכיר גם את אזהרתו של הפרקליט הצבאי הראשי לשעבר, שרון אפק, מפני קריסת ההגנה על חיילי צה"ל ומפקדיו בפני פורומים משפטיים בינלאומיים. ומן הצד השני? כלום. זאת אומרת, ממש לא כלום – המון התקפות ותעמולה וכזבים ודברי נאצה, כולל מצד נבחרי ציבור המתבטאים כאחרוני הטוקבקיסטים. אבל מבחינה מקצועית – אף מילה. אפילו לא כלכלן אחד המכחיש את דבריהם של מאות בכירי המקצוע. אפילו לא משפטן אחד שמתמודד במישרין עם הטענות. אולי מהסיבה הפשוטה, שיש גבול ליכולת לעוות את הנתונים והמספרים – וששום איש מקצוע שמכבד את עצמו לא ישים את שמו על טענות השווא של ממשלת ההפיכה. נתניהו כינס השבוע מסיבת עיתונאים בהולה כדי להדוף את האזהרות הכלכליות, אבל לצידו היו רק פוליטיקאים – בצלאל סמוטריץ', אלי כהן וניר ברקת. למען הדיוק: נתניהו הוא בעל תארים אקדמיים בניהול מאוניברסיטאות מובילות בארה"ב; כהן הוא כלכלן בהשכלתו ואף עבד בתחום העסקי, כולל בתפקידים בכירים; ברקת היה יזם היי-טק מצליח במיוחד. אבל עם כל הכבוד (האמיתי), כיום יש להם פוזיציה ברורה והם לא ממש בני תחרות לתותחי-על בראשותו של חתן פרס נובל לכלכלה, דניאל כהנמן. הדממה הזאת אומרת הרבה מאוד.

לאזהרות בתחום הכלכלי יש להוסיף נדבך שלא ממש עלה עד כה: הלחצים על חברות זרות, במיוחד אמריקניות, העלולים לבוא מלמטה בשל העידן החדש בתחום האחריות התאגידית. ערב הקורונה קבעו מאות מנהלי החברות הגדולות ביותר בארה"ב, כי מיקסום הרווחים שוב אינו היעד היחיד של החברות, וכי עליהן להתחשב בשורה של גורמים נוספים. בגדול, זהו מעבר מ"בעלי עניין" (דהיינו בעלי המניות והמנהלים) ל"מחזיקי עניין" – כל מי שיש לו קשר משמעותי לחברה: העובדים, הספקים, הנושים, השכנים. אפשר לומר, שמעתה מצפים מהחברה (company) להתחשב בחברה (society). הקורונה דחקה לשוליים את המגמה המהפכנית הזאת, אך היא חזרה במובן מסוים במחאת Black Lives Matter ב-2020 ובגדול בשנה שעברה לאחר שבית המשפט העליון של ארה"ב ביטל את ההגנה החוקתית על הפלות. חברות רבות הודיעו שיסייעו לעובדות – אם במאבק על הזכות להפלה במישור המדינתי (ה-state) ואם במימון נסיעות להפלות במדינות המאפשרות אותן. כיום מצפים בגלוי מהנהלות של תאגידים לנקוט עמדה בנושאים חברתיים שאינם כלכליים ושלא בהכרח נוגעים להן במישרין. אם הן לא עושות זאת, בהחלט ייתכנו צעדי מחאה, אולי אפילו משפטיים, מצד אותם "מחזיקי עניין". ראו כיצד מאות חברות זרות מיהרו לצאת מרוסיה לאחר הפלישה לאוקראינה, לא רק בשל העיצומים המערביים (שלא בהכרח חייבו זאת) ולא רק בשל החששות לגורל כלכלתה של רוסיה, אלא גם משיקולים מוסריים. ואגב, זה לא חדש: כך נהגו חברות מערביות נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת, עד שהממשלה הלבנה נאלצה להעניק לשחורים שוויון זכויות שהעביר לידיהם את השלטון. מובן, שזה לא בהכרח יקרה לישראל אם ההפיכה המשטרית תתחולל, ובוודאי שלא ביום אחד, אבל זוהי סכנה מוחשית ביותר – במיוחד כאשר האנטישמיות והאנטי-ישראליות בארה"ב מצויות בשיא של עשורים. הנה רק נקודה אחת למחשבה: מרכז ההון הוא בניו-יורק ומרכז ההיי-טק הוא בקליפורניה – שתי מדינות שהן מעוזים של המפלגה הדמוקרטית, בה יש דגש חזק במיוחד על ערכים ליברליים ובה יש ממילא אגף שמאלי קיצוני ואנטי-ישראלי הצובר תאוצה. במילים אחרות: בהחלט סביר שרוב מקבלי ההחלטות הבכירים בתחומי ההון וההיי-טק משתייכים לשורות הדמוקרטים – וסולם הערכים שלהם הוא בהתאם.

יכול להיות שהאפשרות של נטישת משקיעים זרים והתרסה כלפי העולם עושה טוב לחלק מן היותר-קיצוניים בממשלה הנוכחית. יכול להיות שהיא לא מזיזה לאותן סיעות בקואליציה שממילא מנותקות במידה רבה מן העולם, הסחר הבינלאומי וההיי-טק. קרוב לוודאי שהנתונים, כמו האמת בכללותה, לא משנים כהוא זה לשואפי הרודנות. ובכל זאת, הנה אחדים מהם – כדי שיהיה ברור עד כמה הסכנה היא מוחשית.

• בשנת 2021 הסתכם סחר החוץ של ישראל (ייצוא וייבוא של סחורות ושירותים) ב-261 מיליארד דולר, שהיו שווי ערך ל-53% מן התוצר באותה שנה. בשנת 2022 היווה ההיי-טק 39% מהייצוא, טכנולוגיה מעורבת עילית (היי-טק בדרגה נמוכה יותר) הייתה עוד 39%, היי-טק נמוך היה 16%, והשאר – רק 6%. 43% מהייבוא היו חומרי גלם (מכונות, כימיקלים, ברזל, פלדה ועוד), 24% היו מוצרי צריכה (ריהוט, מכשירי חשמל, מכוניות, מזון ועוד), מוצרי השקעה (מכונות וכלי רכב) ומוצרי אנרגיה היו 14% כל אחד, ויהלומים – 6%. עכשיו תגידו על מה מכל זה אפשר לוותר, אפילו בצורה מזערית, אם נתקשה לסחור עם העולם.

• שותפי הסחר העיקריים שלנו בשנה שעברה היו האיחוד האירופי (32% מהייבוא ו-27% מהייצוא) וארה"ב (22% מהייצוא ו-9% מהייבוא, לא כולל ייבוא ביטחוני). ממשל ביידן הביע דאגה מפורשת מפגיעה אפשרית בדמוקרטיה; האיחוד האירופי העניש מדינות חברות בו על פגיעות כאלו, קל וחומר שיוכל להעניש את ישראל שיש לה רק מעמד נלווה אליו.

• בינואר-ספטמבר 2022 הסתכמו ההשקעות הזרות הישירות בישראל ב-24.2 מיליארד דולר; בכל 2021 הן הגיעו ל-29.6 מיליארד דולר והיוו 4.4% מהתוצר, לעומת שיעור עולמי של 2.3% מהתוצר – מה שמלמד על חשיבותן לישראל. בסוף 2020 היו בישראל השקעות זרות ב-185.2 מיליארד דולר, מתוכן 31.9% במיחשוב ומו"פ ו-26.2 בתעשיה; 20.3% מההשקעות הגיעו מארה"ב. בהשקעות החדשות של אותה שנה, 43.6% היו לייצור מחשבים, מכשירים אלקטרוניים ואופטיים וציוד חשמלי; 29.5% לתכנות מחשבים וייעוץ מחשבים; ו-10.9% למחקר מדעי ופיתוח. קל להבין מה יקרה להיי-טק שלנו אם ההשקעות הללו ייפגעו ולו במעט.

• עוד היבט של ההיי-טק, והפעם בתחום התעסוקה. בשנת 2021 הועסקו בו 14.6% מכלל העובדים בישראל. אשתקד השכר הממוצע בענף עמד על 27,066 שקל לחודש – פי 2.2 מהשכר הממוצע במשק. מה שאומר, שהעובדים הללו משלמים הרבה יותר מיסים מן הממוצע, צורכים הרבה יותר מן הממוצע, חוסכים הרבה יותר מן הממוצע – ובקיצור: תורמים למשק כולו גם במישרין, ולא רק בעקיפין דרך חלקו של הענף בתוצר.

• לבסוף: החוב הלאומי. הורדה של דירוג האשראי תגרום לעלייה בריבית שמשלמת ממשלת ישראל על חובותיה (וזה בנוסף לעלייה דומה בביטוח הלאומי, במגזר העסקי ובמשקי הבית). החוב הלאומי מסתכם בטריליון שקל, ובשנת 2021 שילמה הממשלה ריבית של 40.9 מיליארד שקל. לא ניתן לומר מה תהיה המשמעות הכספית של עלייה בריבית, כי היא תבוא לידי ביטוי בעיקר בהלוואות עתידיות (הן מהנפקת אג"ח והן מהמגזר הפיננסי). אבל בצורה פשטנית ולאורך זמן, כל אחוז של ריבית – בנתונים הנוכחיים – הוא 400 מיליון שקל בשנה. לשם השוואה: סל התרופות הוגדל אשתקד ב-550 מיליון שקל.

באותה מסיבת עיתונאים השבוע טענו נתניהו וסמוטריץ', כי ה"משפטיזציה" (כלשונם) תוקעת מקלות בגלגלי הכלכלה. הם נתנו דוגמאות שהופרכו מיד בידי עיתונאים כלכליים, ואני מבקש להתעכב על הטענה העקרונית. אם הבנתי אותה נכון, הכוונה היא לכך שהליכים משפטיים ממושכים גורמים לעיכובים בפרויקטים חיוניים. אז ככה. ראשית, יש המון בעיות שבכלל לא קשורות לבתי המשפט. דוח מבקר המדינה לשנת 2020 מצא, כי בישראל נדרשים בממוצע 200 יום לקבלת אישור בנייה ובתהליך מעורבים 20 גורמים שונים; 24% מהבקשות מאושרות לאחר שנה ומעלה. בשנים 2019-2015 – שנות ממשלות נתניהו – אמורות היו להתגבש 370 תוכניות להפחתת הנטל הרגולטורי, אבל בפועל גובשו רק 160 וחלקן מבוצעות באופן חלקי בלבד. נכון שנרשם שיפור מתמיד ומבורך בקלות ניהול העסקים בישראל, אך כפי שיכול לספר כל מי שהיה לו עסק עם הביורוקרטיה הישראלית – יש עוד הרבה מקום לשיפור. שנית, חלק ניכר מהעיכובים נובע מחקיקה ותקנות של הממשלה והכנסת. אולי זה קשור לבעיית הייעוץ המשפטי ואולי לא; מה שבטוח, שזה ממש לא שייך לבתי המשפט המצויים על כוונת ההרס. (הערה: גם לחשבי המשרדים, הכפופים לחשב הכללי במשרד האוצר, יש כוח עצום. על זה לא מדברים, כי זה לא מתאים לאג'נדה). שלישית, הסחבת בבתי המשפט נובעת במידה רבה מעודף עצום של עורכי דין גרועים וממחסור בשופטים; לכל שופט ישראלי יש בממוצע 1,000 תיקים חדשים בשנה, רבים מהם מיותרים בעליל. אין ספק שניתן לשפר ולייעל את עבודת המערכת, אבל לא על זה מדברת ההפיכה המשטרית. אז מה כן? אולי הכל חוזר לאותה נקודה: רודנות המחסלת את הפיקוח המשפטי. אם לא ניתן יהיה לקבל סעדים נגד תוכניות ממשלתיות, אם לא ניתן יהיה לעתור נגד מכרזים ממשלתיים, אם השופטים הממונים פוליטית יהיו עושי דברה של הממשלה – מן הסתם דברים יזוזו יותר מהר. כמו בסין, שם כפרים שלמים פונו תוך יממה לקראת אולימפיאדת 2008. באמת מקום טוב להיות בו.

פסילתו של אריה דרעי בידי בג"ץ החיתה מיד את הטענות העדתיות, או בשמן המדויק – הגזעניות. אבל בעיני, הגזענים האמיתיים הם החרדים. תראו את שלוש המפלגות הללו: אף "אשכנזי" אצל ש"ס (ראשי תיבות: שומרים ספרדים), אף "ספרדי" אצל אגודת ישראל ודגל התורה. תראו את החלוקה הממש-רשמית במינוי הדיינים: שליש חרדים אשכנזים, שליש חרדים ספרדים, שליש דתיים-לאומיים. תראו את כפל הרבנים הראשיים במישור הלאומי ובחלק מן המישור המקומי. זוכרים את פרשת ה"אגרון"? עותק של מרשם האוכלוסין נגנב בשנת 2006, שימש ליצירת תוכנת ה"אגרון" וכך נמכר מידע אישי לכל המעוניין. רוב המעורבים היו חרדים והיא הייתה להיט באותו ציבור, כדי לוודא את "טוהר" המוצא בעת שידוכים ואולי גם בקבלה למוסדות חינוך. אפליה של תלמידות ממוצא מזרחי עודנה קיימת במוסדות כאלו, אם כי לא תראו את הפוליטיקאים ה"ספרדיים" נלחמים יותר מדי; את בנותיהם ונכדותיהם מקבלים למיטב המוסדות ה"אשכנזיים". ככלל, ההתעסקות הזאת במוצא - מכל הכיוונים - היא מבחילה. אנחנו צריכים להיות הכי רחוקים מקביעת שיוך על-פי אחד מהורי-ההורים, בן/בת הזוג, ההשתייכות הקהילתית או אורח החיים. אנחנו אמורים להיות מי שלא נחשוב אפילו לרגע במונחים האלה. ודאי לא כאשר כל המטרה היא להתבכיין ולהתקרבן, לבוא בטענות אחרי 70-60-50 שנה ולעשות הון פוליטי מגוון העור ומנוסח התפילה. חוץ מזה, יללות על אפליה הן צבועות מאין-כמותן כאשר עסקינן במפלגות המפלות מחצית מן הציבור – את כל הנשים באשר הן נשים. מפלגות בהן אישה יכולה להיות לכל היותר מזכירתו של היו"ר. מפלגות המייצגות ציבור בהן מצופה מן הנשים ללדת כמה שיותר ילדים, להביא כמה שיותר כסף ולהסתפק בכמה שפחות זכויות. אתם מדברים על אפליה?!