במידה רבה, הסכמי אברהם משקפים הכרה זו. הבעייתיות ההולכת והמתעצמת של שתי בעלות ברית לשעבר של ארה"ב, טורקיה ולאחרונה סעודיה, מחזקת את הדימוי של ישראל כבעלת ברית נאמנה וייחודית באזור. כל עוד אירן ממשיכה להיתפס כאיום על-ידי בעלי ברית אמריקנים באזור, ערכיותה של ישראל בהקשר זה עומדת בעינה. אך זאת בהנחה, שישראל מוכנה לתרום ליציבות, ואף להקרין עוצמה צבאית על-מנת להגן על בעלי ברית אמריקנים באזור. זו סוגיה הדורשת בירור בירושלים.
בנסיבות אלו, חיוני לעתידה של ישראל להגיע הן למיפוי שיטתי והן לעיצוב של מדיניות ממשלתית תומכת ומנחה בכל התחומים שבהם ישראל יכולה למקם את עצמה כשותפה חשובה לארה"ב. בתוך כך, עליה לשרטט עתיד, שבו שותפות טכנולוגית, תעשייתית, מודיעינית ואף מבצעית, תחליף בבוא היום את הסדרי הסיוע הקיימים, שקשה להצדיקם מול אומה, שהתוצר הלאומי הגולמי (התל"ג) שלה לנפש גבוה מן הממוצע האירופי.
לשם כך, יש לזהות את התחומים שבהם ישראל יכולה לסייע לארה"ב: כגורם כוח מרכזי באזור, המקיים קשרי שיתוף פעולה חשובים עם שכנותיו המיידיות ועם מדינות מפתח במפרץ ובצפון אפריקה. ישראל היא גם שותפה חשובה להודו – מדינת מפתח בכל מערך אסטרטגי (ודמוקרטי), שמטרתו להכיל את כוחה העולה של סין. וגם כגורם חשוב בחימושן של מדינות נוספות באסיה, הרואות בסין איום עיקרי על עתידן, וכמוקד של חדשנות, המוכן להעמיד את הישגיו (המרשימים) לרשות המערכת הביטחונית האמריקנית.
מדובר במהלך שאינו נטול סיכונים, כולל עוינות גוברת מצד סין. אלא שכבר עתה, הזיקות המסתמנות במשולש סין-רוסיה-אירן מבליטות את האינטרסים המשותפים לארה"ב, לישראל ולחלק ממדינות האזור. שאלות אלו ואחרות, הנוגעות להיבטים נוספים של הנכסיות האסטרטגית הישראלית, כמו שיתופי פעולה בזירות גלובליות אחרות, מעמד ישראל בנאט"ו, אספקת אמצעי לחימה (אמל"ח) מתקדמים לאירופה ועוד, דורשות דיון מעמיק, ורצוי שייעשה בהקדם.
דווקא בעיתוי של "חריקות" ביחסים עם וושינגטון על-רקע פוליטי, כל זרועות ממשלת ישראל, העוסקות בנושאי חוץ וביטחון חייבות לתת את דעתן על ראיית הנכסיות של ישראל בעיני ארה"ב, ההופכת חשובה מאי פעם לביטחון הלאומי הישראלי.
