משימות שיטור הן ממד נוסף בהתפשטות התפקודית של הצבא, אך במקרים של פריסת חיילים בשטח ערים אין מדובר במשימות חינוך, התיישבות או סיוע בהתמודדות עם אסונות טבע, אלא בהפעלת כוח. ברוב המקרים בהם סייע הצבא למשטרת ישראל במשימותיה, למשל במהלך משבר הקורונה, החיילים שהצטרפו לכוחות השיטור או פעלו במשימות שיטור, לא היו חמושים בנשקם האישי, והדירקטיבה הייתה צמצום מירבי של משימות שיטור על-ידי חיילים. נירמול השימוש בחיילים חמושים להתמודדות עם איומים ביטחוניים בשטח המדינה, בנוכחות אזרחים ובקרבם, עלול להתפתח להפעלת חיילים חמושים גם במקרים אחרים למול איומים אחרים, שיוגדרו על-ידי הדרג המדיני כאיומים חמורים. לכן מדובר במדרון שעלול להיות חלקלק. זו הסיבה שבעטיה מקפידות דמוקרטיות ברחבי העולם החופשי שלא להפעיל חיילים בסביבת אזרחים בשטח המדינה עצמה, אלא רק למול איומים חיצוניים. לליבון הדילמה נדרשת השוואה לשני אירועים, שאמנם אינם דומים לחלוטין, ואשר נדרשה בהם התערבות צבאית. הראשון הוא הקורונה. אף שלא היה זה משבר ביטחוני, הצבא נדרש לסייע למערכות האזרחיות וקיבל אחריות נרחבת לטיפול במשבר. מרבית המשימות היו מסוג סיוע (על-ידי מפקדת אלון בפיקוד העורף והכנסת חיילים לערים לצורך חלוקת מזון), אך נשקלה גם הצבת חיילים לצד שוטרים למטרות אכיפת סגר והגבלות תנועה. הצעות אלה נדחו על-ידי הצבא, ובצדק. עם זאת, במקרים בודדים הוטלו על חיילים גם משימות שיטור מול אזרחים. האירוע השני היה ההתנגשויות בין ערבים ליהודים בערים המעורבות בעת מבצע "שומר החומות". המשטרה לא עמדה במשימותיה, מסיבות שונות, ופנתה לצה"ל בבקשה לעזרה. יצוין שקריאות להכניס כוחות צבא לערים יצאו לא רק מתוך המשטרה, אלא גם מצד גורמים פוליטיים וגם מצד הציבור. שר הביטחון דאז, בני גנץ, לא אפשר זאת בטענה הצודקת שאין זה מקומו של הצבא להתעמת עם אזרחי מדינת ישראל.

צה"ל ומערכת הביטחון עסוקים כיום בהתכוננות לאירוע עתידי, שבמסגרתו יהיה לצה"ל תפקיד בהתמודדות עם הפרות סדר בתוך הארץ. מצב שכזה עלול להתרחש בעת מבצע צבאי, כשכוחות צבא יידרשו לחופש תנועה בצירים בין הצפון לדרום הארץ, גם בריכוזי אוכלוסייה. לשם כך יש לכונן את המשמר הלאומי (במודל הקודם שהוצע, השונה מזה המקודם כיום על-ידי השר איתמר בן-גביר), האמור להיות מורכב מחיילי מילואים, שיידרשו לוודא שהצירים יהיו פתוחים למעבר הכוחות. במקרה זה, אפשר שהחיילים ימצאו את עצמם מול אזרחי המדינה. אומנם יהיה מדובר במצב מלחמתי, לו יש כללים מיוחדים, אך יש להסדירם היטב. כך למשל, ייתכן שיהיה צורך להכשיר את החיילים למשימות רלוונטיות, להקנות להם סמכויות שיטור, או לחלופין לצוות שוטרים בכל קבוצת חיילים. לצה"ל, כצבא העם, חוזה בלתי כתוב עם החברה ולפיו בעתות חירום הוא נרתם לסייע, ואם הוא נדרש לכך - נוטל על עצמו משימות לאומיות. עם זאת, גם בעת הצבתם של חיילי צה"ל למשימות הגנה בקרב אוכלוסייה אזרחית בערי ישראל, תפקידם הוא להגן על אזרחי המדינה. אלא שחיילי צה"ל עלולים להימצא בעימות עם מי שעליו נשלחו להגן, כשהם נעדרים סמכויות מתאימות. למרות הסנטימנט והאמון שהציבור רוחש לצה"ל ככלל, המחשבה שחיילים מוכשרים למשימות שיטור ויוכלו לבצע אותן כראוי, איננה משקפת בהכרח את המציאות. האירועים ביהודה ושומרון מעידים, כי אין כך פני הדברים בהכרח: פעמים רבות, במקום שחיילים לא מצליחים לאכוף את הסדר, שוטרי מג"ב המאומנים היטב עושים זאת בהצלחה רבה. מדינת ישראל צריכה להיות זהירה ביותר בהפעלת כוח צבאי בשטחה הריבוני למשימה שאיננה משימת חירום לאומית. זו סוגיה עקרונית ומהותית במדינה דמוקרטית, ובוודאי במדינה שמודל השירות בה מבוסס על צבא העם וגיוס חובה. מציאות בה חיילים חמושים פועלים ברחובות הערים המרכזיות, עלולה להתפרש כמילטריזציה של המרחב הציבורי, והצבא במקרה זה עלול להפוך כלי בידי הרשויות האזרחיות, שאינן משרד הביטחון או צה"ל. זו מציאות המוכרת במדינות טוטליטריות, אשר עלולה לשחוק את מושג החירום הלאומי. נוסף על כך, יש לתת את הדעת על הגברת המתח והחרדה כתוצאה מהימצאות חיילים חמושים ברחובה של עיר . לכן, גם אם קיימים מצבי "אין ברירה" שבהם תבקש המשטרה סיוע מהצבא, יש להזהיר מפני יד קלה מדי על הדק הכנסת צבא לערי מדינת ישראל. הסטת חיילים למשימות שיטור היא צעד השמור למצבי חירום אמיתיים. אפשר לומר בזהירות, שעל אף המתיחות הביטחונית המאפיינת את העת האחרונה, נראה, כי איננו במצב המצדיק צעד קיצון כזה.