אדנאואר טען, כי הנאצים היו מיעוט שהשתלט על גרמניה ושעבד את הרוב, וכי הגרמנים עצמם היו קורבן של משטר זה. האמת כמובן הפוכה לחלוטין. הנאצים אומנם לא זכו מעולם ברוב מוחלט בבחירות חופשיות, אך היה להם רוב יחסי ברייכסטאג והם עלו לשלטון בצורה דמוקרטית בשל הכישלון המוחלט של רפובליקת ויימאר ומנהיגיה להתגונן מפניהם. יתרה מזאת: כל המחקרים מלמדים על תמיכה עצומה בנאצים בשנים שעד התהפכות הגלגל במלחמת העולם השנייה. מיליונים שירתו בפועל במשטר ואת המשטר – החל מפקידים וכלה בפילדמרשלים. מנגנון הרדיפות וההשמדה של היהודים, של אויבי המשטר, של הצוענים, של ההומוסקסואלים ושל רבים אחרים, לא יכול היה להתקיים בלא מאות אלפי הגרמנים מן השורה שאיישו אותו. דיכוי התושבים במדינות הכבושות הצריך גם הוא מאות אלפים. כל אלו באו מקרב הרוב המוחלט של הגרמנים, שחלקם "רק" צייתו בלא עוררין (כולל לפקודות רצחניות) וחלקם שירתו בהתלהבות ובהזדהות. עשרות מיליוני גרמנים תמכו בנאצים, מאות אלפים שירתו אותם, עשרות אלפים ביצעו פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות – אך רק קמצוץ מהם הועמדו לדין. שטאובר מתאר בין היתר כיצד מערב גרמניה התחמקה מלמצות את הדין עם הפושעים ואפשרה לרוב הפשעים להתיישן – בנימוק שכך קובעת החוקה ושהחרגת פשעי הנאצים תהיה צעד אנטי-דמוקרטי. הייתה זו ציניות מאין כמותה: הנאצים עלו לשלטון תוך ניצול הדמוקרטיה והתחמקו מעונש בחסות הדמוקרטיה. יתרה מזאת: המוני נאצים לשעבר שירתו בממשלתו ובממשלו של אדנאואר. איננו מדברים על חברים מן השורה במפלגה או על מי שנכפה עליהם להצטרף ל"נוער היטלר", אלא על פעילים של ממש ועל מי שמילאו תפקידים משמעותיים במשטר הנאצי. הזכרנו כבר את גלובקה, אך שטאובר מראה שהוא לא היה היחיד. כך למשל: מקס מרטן, שנטל חלק בגירושם ובשוד רכושם של יהודי סלוניקי, קיבל משרה בכירה במשרד המשפטים. במשרד החוץ הגרמני פעלה מחלקה בראשותו של הנס גאווליק, שהיה תובע בכיר נגד אויבי המשטר הנאצי, אשר סייעה לאזרחים גרמנים שהואשמו בחו"ל בביצוע פשעי מלחמה. אפשר אומנם לטעון, במידה רבה של צדק, שלא ניתן היה לנהל את מערב גרמניה בלא יוצאי השלטון הנאצי. אבל יש כאמור הבדל עצום בין זוטרים לבין בכירים, בין שותקים לבין פושעים. וחשוב עוד יותר: העובדה הזאת סותרת את עצם טענת היסוד של אדנאואר בדבר מיעוט נאצי ורוב של חפים מפשע. אם אתם לא מוצאים מספיק מנהלים ומפקדים שידיהם נקיות, אזי מתברר שהפושעים הם-הם הרוב.

המדיניות הצינית לא נעצרה בגבולות גרמניה. חלק ניכר מספרו של שטאובר עוסק בהשפעת יחסי גרמניה עם מדינות ערב על יחסיה עם ישראל. הוא מראה, כי בון חששה מאוד שהידוק הקשרים עם ישראל יוביל את מדינות ערב להכרה במזרח גרמניה. היעד המדיני מספר אחת של אדנאואר היה להוביל לאיחוד גרמניה, וכנגזרת מכך – לבודד ככל הניתן את החלק המזרחי הקומוניסטי. איננו תמימים ואיננו סבורים שהמוסר ממלא תפקיד של ממש (אם בכלל) ביחסים הבינלאומיים. גם לא יהיה זה נכון לומר, שהמוסר נעדר לחלוטין משיקולי המדיניות המזרח-תיכונית של גרמניה, אשר סיפקה לישראל נשק הרבה לפני שארה"ב עשתה זאת. אך בהחלט ניתן להסיק מספרו של שטאובר, שמשקלו של המוסר היה נמוך בהרבה מכפי שניתן היה לצפות. חשוב לומר, שגם מהצד הישראלי – ודאי בתקופתו של דוד בן-גוריון – הועדפו האינטרסים החיוניים המיידיים על פני החשבון המוסרי וההיסטורי. אבל יש כמובן הבדל עצום בין מה שמותר לקורבן לבין מה שמרשה לעצמו הרוצח. איפה הציניות כאן? בכך שגרמניה שלאחר השואה הדהדה את מדיניותה של בריטניה בזמן השואה. בריטניה סגרה את שערי ארץ ישראל בפני הפליטים מגרמניה ולאחר מכן מרחבי אירופה, משום שידעה שנאמנותו של העם היהודי נתונה לה בכל מקרה, בעוד הערבים מפלרטטים עם ברלין. גרמניה העדיפה גם היא, לפחות חלקית, את היחסים עם מדינות ערב על פני מדינתם של ניצולי הנאצים. למרות כל הפגמים במדיניותו של אדנאואר, אין ספק שהוא הניח את היסודות לגרמניה הדמוקרטית וידידת ישראל של היום. אך כאשר מפלגת הימין הקיצוני "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD) זוכה לראשונה בתולדותיה בבחירות באחד ממחוזות המדינה, וכאשר בסקרים הלאומיים היא ניצבת במקום השני – אפשר בהחלט לשאול מה היה מחירם של השקר וההכחשה שעמדו ביסודה של מדיניות אדנאואר. במובן זה, ספרו של שטאובר מעורר מחשבה לא רק בזכות המחקר מאיר העיניים על העבר, אלא גם לנוכח המתרחש בהווה – בגרמניה כמו גם בישראל: מה עלול לקרות כאשר הפוליטיקה דוחקת את המוסר והאינטרסים גוברים על האמת.