ברזני, אשר הוצגה בעיתונות הישראלית דאז כ"אישה ראשונה [במדינת ישראל] שנמצאה אשמה ברצח בכוונת תחילה", עוררה עניין רב בציבור. רבים ניסו לפרש את אישיותה, עדויות לוקטו מבני משפחתה וכתבות רבות הדגישו את היותה מפלצת, תוך הבעת פליאה על כך שאישה צעירה לקחה חלק בפעילות אלימה. כך למשל כתב עליה א' ישראלי בעיתון שערים: "ספק אם בכרוניקה הפלילית בעולם אפשר לפגוש אישה מפלצת כזו כפי שהיא נתגלתה בצעירה המושחתת שושנה ברזני, שתאוות הרצח שלה גרמה לכמה קרבנות בנפש. דמה הרותח לא שקט כלל והייתה מוכנה להוסיף ולרצוח על ימין ועל שמאל, לולא נכלאה". הצגתה של ברזני כמפלצת הושפעה מסטריאוטיפים מגדריים. מבחינה מגדרית, נשים שהואשמו ברצח נתפסות כמי שסטו באופן כפול: הן מן ההתנהגות המצופה מהן כחברות בחברה, הן מן ההתנהגות המצופה מהן כנשים. חריגותה הודגשה גם בתיאורים חוזרים שלה כ"מכשפה". כך טען התובע בתיק, כי "לשושנה קסם משלה" וכי "בכוח קִסמהּ זה" השפיעה על פנחסי לסייע לה בהתנקשות. תפיסתו של פנחסי כמי שפותה על-ידי ברזני השפיעה על גזר דינו הקל, כפי שציין אחד הכתבים: "פנחסי ביקש להקל בעונשו באומרו שהצעירה 'כישפה אותו'… השופט קיבל את טענתו… כי אינו טיפוס של פושע וכי היה בהשפעת הצעירה". הטענה שברזני מכשפה, בוטאה גם בספר "הסדיסט" שפרסם דן מרגלית ב-1961. הספר כלל פרק שהוקדש לברזני, והתמקד בשאלה: "מדוע דווקא היא [רצחה] מתוך כמיליון הנשים העבריות הנמצאות בארץ?" על שאלה זו ביקש מרגלית להשיב בניסיון פרוזאי להיכנס לתודעתה של ברזני לפני הרצח, באמצעות כתיבת יומן בדיוני בשמה: "אילו הייתה שושנה ברזני כותבת את יומן חייה המופלאים… ניתן היה לגלות את הסוד: סוד הווייתו של רוצח… כי יומנה של ברזני – הריהו פשר תעלומתה". ספרו של מרגלית חיזק את דימויה הדמוני של ברזני: תואר בו, כי ברזני הבינה שהיא מכשפה לאחר שגילתה את כוחן של עיניה. כוח זה, שפעל "כמו מכה, או פטיש, שצובט את הפנים והלב", הוא שאפשר לה, לפי מרגלית, לשלוט בפנחסי ובמזרחי ולאלפם "כפי שמאלפים כלבים". את הרצח, טען, תכננה ברזני ב"לב שקט, בקור רוח אכזר", אורבת לטרפה "בצל, בחושך, בשקט, בין העורבים והינשופים", כאשר "קולות שדים מתוך הלילה", שנאת גברים, צימאון עז לדם, ורצון מולד "לטרוף משהו", מנחים את מעשיה. אילו נולדה לפני שלוש מאות שנה, כתב, היה הציבור שורף אותה בכיכר ציון וקורא: "'מכשפה! מכשפה! את תמותי בשריפה!'" הקישור בין נשיות, אלימות וכישוף אינו פרי המצאתו של מרגלית. לדימוי המכשפה תפקיד היסטורי בשיח שלילי על נשים, והוא אפיין ייצוגים תקשורתיים נוספים של ברזני. לצד ייצוג זה, התייחס מרגלית גם לשיוכה האתני והמעמדי כגורם שהוביל לרצח. הוא תיאר את ברזני כ"כורדית מחורבנת" והתעכב על "השכונה המלוכלכת" בה התגוררה עם משפחתה ב"חורבה עלובה". בנוסף, הרחיב על בית השימוש המשותף בחצר, רדוף צחנה איומה, עכברושים וצרעת, ועל הריח הרע שנדף מקרוביה. תיאוריו של מרגלית, שקשרו בין היגיינה לקויה לעוני ולמזרחיות, ביטאו בהמשך זיקה בין המאפיינים הללו לבין היעדר השכלה. כך, תוארו קרוביה של ברזני כאנשים פרימיטיביים ואנאלפביתים, המדברים "מילים גסות" ומכלים את זמנם בשתיית עראק ובהליכה "בפיג'מות ברחוב". ברזני עצמה תוארה כאישה "חסרת השכלה שלא הבינה מה כתוב בספרים ובעיתונים". ברזני, יש לציין, תבעה את מרגלית בטענה שספרו מכיל דברי כזב, הפוגעים בכבודה ובכבוד במשפחתה. תביעתה נדחתה, ושירתה בדיעבד מטרה הפוכה, שכן בעקבותיה זכה הספר לפרסום רב.

ב-1969, כשלוש שנים לאחר שחרורה, פרסמה ברזני את "יומנה של אסירה". הספר הוצג אומנם כעיבוד היומנים שנכתבו לעיניה בלבד, אך קריאתו ביחס לשיח התקשורתי אודותיה מעלה תמונה אחרת: בעוד שברזני הוצגה כאישה נבערת, כתיבתה מתאפיינת במשלב לשוני גבוה מאוד. היא מעידה על עצמה כמי "שקנתה לה ידיעה בספרות העולם", ומשווה עצמה לסופרים גדולים שהיו אסירים, כמו דוסטוייבסקי ואוסקר ויילד. מעשה הרצח, אם תהיתם, אינו מוזכר בו כלל ושהותה בכלא מתוארת כמעין תאונה: "שנים רבות וגדושות סבל עברו עלי מאז הובאתי לבית הסוהר. כפותה באזיקים הובאתי, אזיקים שהגורל סבבם עלי… על מה ולמה נפל בחלקי זה הגורל?… אסון קרני; אסון גדול, מעין תאונה איומה". במקום לתאר את עצמה, ברזני מתמקדת בבני משפחתה ומתארת אותם תוך סתירת ייצוגם בעיתונות: "באחת מחצרות ירושלים העתיקה נולדתי ושם ביליתי את שנותי הראשונות. משפחתי מכובדת הייתה על כל העדה. אנשי עמל היו בני משפחתי ויראי אלוהים". אביה מתואר כאדם משכיל וכסופר סת"ם השולח לה לכלא מקטעים משיר השירים. גם ייצוגה של ברזני כמכשפה נשלל בספר: פסקאות ארוכות מוקדשות לתיאור סלידתה מהכשפים והאמונות העממיות בכלא. כך, למשל, היא לועגת ללא הרף לאסירה אחרת ש"מתנבאת, רוקחת שיקויים… ועושה שאר מיני להטים": "כשנקראתי… להופיע בבית המשפט, באה אלי בעלת האוב, שלתה מתוך כיסה משהו עטוף בנייר והושיטה לי. שאלתי: מה זה? השיבה: סוכר! שימי אותו בפיך תחת הלשון, וכל דבר שתדברי ימתק באזני השופטים כמו הסוכר הזה. עמדתי שעה קלה מהססת, כי כבד עלי לבי. מה לי סוכר ומה לי סגולות? חשבתי". האופן בו אדם בוחר לייצג את עצמו באוטוביוגרפיה אינו סתמי, אלא מאפשר לבטא מסרים מסוימים ולטשטש אחרים. חוקר הספרות פול גרידי טען, כי כתביהם האוטוביוגרפיים של אסירים פוליטיים אפשרו להם להגיב לתיאורם השלילי בכתבי התביעה. ב"יומנה של אסירה", השיבה ברזני לשני ייצוגים שליליים שלה. הראשון היה הצגתה כצעירה ממעמד נמוך, טיפשה ונבערת. השני: תיאורה כמכשפה, בעלת כוחות על-טבעיים. כדי לשלול את התפיסה הראשונה, השתמשה ברזני בכתיבה עצמה ובהתבלטותה כאדם קורא וכותב. עם התפיסה השנייה, התמודדה באמצעות התנערות מאמונות עממיות. בהוקיעה את בעלת האוב הבהירה לקוראיה, כי היא אינה מאמינה באותם להטים, קמיעות וכשפים וכך סתרה את אחד הדימויים הבולטים ביותר בסיקור פשעה. עם זאת נראה, כי מבקרי התקופה לא השתכנעו במיוחד מכתב ההגנה של ברזני. היא כינתה אומנם את האוטוביוגרפיה שלה "יומנה של אסירה", אך בעוד שיומנים עוסקים לרוב ב"כאן ועכשיו", מתוך עיוורון לעתיד ומתוך גילוי לב, ברזני יצרה טקסט מהודק ומהוקצע השולל סעיף-סעיף את השיח הציבורי אודותיה. אין זה מפתיע, אפוא, שמבקרים רבים פקפקו בכנותה וטענו, כי הספר "יותר משהוא מגלה טפח, הוא מכסה טפחיים", וכי "שושנה ברזני הייתה ונשארה בגדר תעלומה".