1.
|
גזענות ואפרטהייד: בן-גביר
|
|
|
|
צמד קטלני בביטחון ובכלכלה [צילום: יונתן זינדל, פלאש 90]
|
|
בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר התחרו השבוע ראש בראש על הובלת הגזענות ומדיניות האפרטהייד. לא לחינם הם התמודדו יחדיו בבחירות האחרונות, בשידוכו הפעיל והמכריע של בנימין נתניהו. אותו נתניהו נתן לאחד מהם את השליטה על ביטחון הפנים, לשני נתן את השליטה על כספי המדינה ולשניהם ביחד הוא מאפשר להתערב בנעשה ביהודה ושומרון. זהו שילוב קטלני, פשוטו כמשמעו. כדי שלא להכריע בתחרות צמודה, נלך לפי סדר הא"ב. הגזענות, הפשיזם ותמיכת הטרור של העבריין המורשע איתמר בן-גביר אינם זקוקים להוכחה. מי שהפקיד אותו על התיק לביטחון לאומי (אותו נתניהו) מאפשר לו לנסות ולהפוך – בהצלחה בלתי מבוטלת – את הדעות החשוכות שלו למדיניות ישראלית. השבוע התייצב בן-גביר לצידם של חשודים יהודים ברצח, ואף אפשר לשני חברי כנסת לבקר אותם ולהצטלם איתם (נקודה מעוררת חלחלה: חברי כנסת חושבים שתמונות כאלו יעניקו להם תמיכה!). במקביל, הוא דחה בקשה של אחמד טיבי – חבר כנסת גם הוא – לבקר את החשודים הפלשתינים מאותו אירוע עצמו. לפי בן-גביר, לא צריך חקירות משטרה, פרקליטות ומח"ש: יהודי שפגע בערבי הוא גיבור, שוטר שהיכה מפגין נגד הממשלה ראוי לצל"ש, ערבי שפגע ביהודי הוא בן מוות, שוטר שהיכה איש ימין יעוף לכלא. חד וחלק. בלי שום העמדת פנים. והוא מנסה להלך אימים על שוטרים, פרקליטים ואפילו שופטים, בהשתלחויותיו הגסות במי שמעזים לפעול כחוק ובלא משוא פנים לאומי ופוליטי. זו הכוונה האמיתית של בן-גביר: מערכת אכיפת חוק הפועלת משיקולים של מוצא אתני, דת ועמדה פוליטית. מערכת גזענית בסגנונם של משטרים אפלים בני אירופה ואפריקה של המאה הקודמת. מערכת שתוביל אותנו הישר לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.
|
2.
|
גזענות ואפרטהייד: סמוטריץ'
|
|
|
|
אום אל-פחם. זה רק יעלה יותר [צילום: נתי שוחט, פלאש 90]
|
|
לשר האוצר אין שום בעיה חשובה יותר מאשר 514 מיליון שקל המיועדים לערביי ישראל (שימו לב: לערביי ישראל, לא חלילה לפלשתינים). בשבוע בו התברר שהגרעון הגיע בתוך שבעה חודשים ל-1% תוצר בעוד היעד לשנה כולה הוא 1.1%; בשבוע בו התברר שהכנסות המדינה ירדו מתחילת השנה ב-4.1%, בעוד ההוצאות עלו ב-6.8%; בשבוע שלאחר האזהרות החריגות של חברות הדירוג – בשבוע הזה בצלאל סמוטריץ' מתעסק ב-200 מיליון שקל לעידוד השכלה אקדמית של ערביי מזרח ירושלים וב-314 מיליון שקל לרשויות המקומיות הערביות. הסכום הראשון מיועד להקל על הכניסה למוסדות אקדמיים ישראלים, ובכך לסייע בהשתלבות ערביי ירושלים בחברה ובעבודה. התירוץ של סמוטריץ': יש תאי סטודנטים אנטי-ישראלים באוניברסיטה העברית ובבצלאל. אבל אם פעילותם בלתי חוקית – תטפלו בהם ורק בהם, ולא במי שכרגע בכלל אינם לומדים באותם מוסדות; ואם היא חוקית – אז אין בסיס לטענה. בשפה פשוטה: לדבריו-שלו – סמוטריץ' מעניש רבים על הבעת דעה של יחידים. הסכום השני מיועד לתקצוב השוטף של הרשויות, שהן מן החלשות ביותר בארץ. התירוץ: יש שימוש טוב יותר לכסף מאשר מילוי הבטחות קואליציוניות של איילת שקד למנסור עבאס. כן, למשל לתת מיליארדים לחרדים. חוץ מזה, כפי שהסביר השר משה ארבל, בלי התמיכות עכשיו – בשנה הבאה תהיה חייבת הממשלה להזרים הרבה יותר. ויש גם דבר קטן שקרוי "התחייבות שלטונית", ודאי כאשר הרשויות בנו על הכסף ואנחנו עמוק בתוך שנת התקציב. סמוטריץ' הוסיף בהמשך הסבר ולפיו יש למנוע מהכסף להגיע לארגוני פשיעה, למרות שלא סיפק של הוכחה לכך שקיים חשש שכזה. להסבר השני הוא קיבל גיבוי מיידי ופומבי מנתניהו (שבמקרים אחרים, כפי שנראה בהמשך, צריך הרבה יותר זמן כדי לתת גיבוי). מעבר לחוסר הביסוס העובדתי, גם ההסבר הזה מסריח מגזענות: הוא יוצא מתוך נקודת הנחה שאם נותנים כסף לערבים, הוא יגיע לידי פושעים. מה שסמוטריץ' עושה בפועל, הוא אפליה גזענית בוטה וגלויה, תוך התעלמות מוחלטת מהדרג המקצועי הביטחוני, הדרג המקצועי הכלכלי ואפילו עמיתיו לממשלה ולקואליציה. הוא שולל תקציבים רק מן הערבים (נדגיש שוב: אזרחי ישראל!), ואף אומר כמעט במפורש שהסיבות אינן ענייניות אלא פוליטיות. הוא גם מחלק את ירושלים: סטודנטים ממערב העיר יקבלו סיוע, סטודנטים ממזרחה לא יקבלו. לכך מצטרפת הודעתו שלא יחתום על הקלות לפלשתינים עליהן החליט הקבינט – יריקה גלויה בפרצופו של בסיס הממשל התקין. וזה מצד מי שמוביל הפיכה משטרית בנימוק שהוא מקיים את רצון הרוב. זו הכוונה האמיתית של סמוטריץ: להפלות לרעה ערבים באשר הם ערבים, כולל כאשר מדובר באזרחי ישראל ובתושבי בירתה. למנוע כל אפשרות לנהל בצורה כלכלית את הסכסוך עם הפלשתינים, במטרה להבריח אותם מכאן.
|
3.
|
משתלחים בכוחות הביטחון
|
|
|
|
בר. מילא את חובתו וחטף ביקורת [צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90]
|
|
המעשים החמורים ביותר של חברים בקואליציית הרודנות בשבועות האחרונים – ולא קל לבחור בין שלל מעלליהם – הם ההתקפות הפרועות על צה"ל, המשטרה, השב"כ ובכיריהם. בשבוע שעבר זה היה אלוף פיקוד המרכז, יהודה פוקס. השבוע הגיע תורו של ראש השב"כ, רונן בר, אשר הזהיר שהטרור היהודי ביו"ש מגביר את הטרור הפלשתיני. אזהרה הגיונית ביותר, כמעט מובנת מאליה, ואשר השמעתה היא חובתו מספר אחת של העומד בראש השירות. על זה הוא חטף ביקורת פומבית. אחר כך הגיע איזשהו שר זוטר לענייני כלום, ותקף בשידור חי את מדיניות צה"ל והמשטרה ביהודה ושומרון ב-30 השנים האחרונות (לא פחות). כדרכי, לא אחזור על דברי הבלע ובוודאי שלא אציין את שמותיהם של מי שהשמיעו אותם. הם אמורים היו לזעזע כל ישראלי באשר הוא, בלי שום קשר לעמדתו הפוליטית. תהיו בטוחים שחסן נסראללה ועלי חמנאי התמוגגו. זה לא שאסור למתוח ביקורת על כוחות הביטחון. מותר, חשוב, אפילו חובה במשטר דמוקרטי. אבל יש עניין של סגנון ומקום. מדברים בצורה מכובדת ומכבדת, ועושים זאת בפורומים סגורים כמו הקבינט או ועדת החוץ והביטחון. ויש גם ובעיקר עניין של מהות: הביקורת משולחת הרסן הזאת איננה מקצועית אלא פוליטית. היא עלולה לגרום אפקט מצנן שיחלחל כלפי מטה, כפי שכנראה כבר קורה במשטרה ההופכת ליותר אלימה תחת שרביטו של השר הבריון. לבנימין נתניהו נדרשו, גם בשבוע שעבר וגם השבוע, 24 שעות עד שגינה את ההתקפות הפרועות הללו מתוך הקואליציה שלו – וגם אז עשה זאת בלשון פרווה ובלא התייחסות ישירה אליהם. כל ראש ממשלה סביר היה מבהיר לשריו, שביקורת כזאת תוביל לפיטורים מיידיים. כל ראש קואליציה סביר היה מבהיר לשותפיו, שביקורת כזאת תיתקל בגינוי מיידי. אבל נתניהו כבר מזמן איננו סביר, ומותר לתהות האם הוא ראש הממשלה. זו הכוונה האמיתית של משולחי הרסן בקואליציה: לגרום לאנשי כוחות הביטחון – מהחייל והשוטר ועד לאלוף ולניצב – לחשוב על ההשלכות הפוליטיות של החלטותיהם ועל הזובור הפומבי שיחטפו אם לא יתיישרו, וממילא לפעול בהתאם.
|
נעביר את השינוי בוועדה לבחירת שופטים ואז נעצור – אמר השבוע בנימין נתניהו לרשת בלומברג, בעוד אחד מסדרת הראיונות שלו לעיתונות האמריקנית אל מול החרם המוחלט על העיתונות הישראלית (וערוץ 14 זה לא עיתונות). כרגיל אצלו, נתניהו מזגזג ומוכיח שאי-אפשר להאמין לאף מילה שלו ביום ראשון, כי ביום שני הוא יגיד את ההפך. אבל לא זה העיקר. נתניהו מציג את הדברים כאילו מדובר בשני צעדים קטנים ושוליים – ביטול עילת הסבירות ופוליטיזציה של בחירת השופטים – וכאילו בנדיבותו כי רבה הוא הסכים לוותר על רוב הרפורמה. בפועל, נתניהו דומה למי שאומר: נכרות לך את היד ואחר כך את הרגל, וזה הכל; no big deal. מובן שזה בלוף אדיר: ביטול עילת הסבירות מעניק לממשלה כרטיס פתוח לעולל כל מה שעולה על רוחה, ופוליטיזציה של בחירת השופטים תאפשר לה להשתלט על כל תחומי חיינו. נזכיר את מה שמחוללי ההפיכה טורחים להסתיר. ראשית, מדובר על האופן בו נבחרים כל השופטים, מתביעות קטנות ועניינים מקומיים, ולא רק שופטי העליון. אלו למשל השופטים הדנים בבקשות לעצור פורעים יהודים או בעתירות נגד פגיעה בתקציבי אוניברסיטאות. שלא לדבר על כך שזהו המאגר העיקרי למינויים לעליון בשנים הבאות. שנית, הוועדה יכולה גם להדיח שופטים. אומנם ברוב של שבעה חברים, אבל לקואליציה הנוכחית הרי אין שום בעיה לשנות כל חוק לפי משוגותיה. חוץ מזה, תארו לעצמכם שפוליטיקאים בוועדה ירצו להדיח שופט ולא יהיה רוב; יש למישהו ספק שבתוך שעה כולם יידעו על זה? זו הכוונה האמיתית של יריב לוין ושמחה רוטמן, בגיבוי מלא של נתניהו: להכפיף את בתי המשפט לממשלה ולקואליציה, מתוך הנחה שהם ישלטו פה לעולם. ואז לא יהיה מי שיגביל אותם וישראל תהפוך לרודנות.
|
|
|
ועוד איך יש להם סמכות [צילום: יונתן זינדל, פלאש 90]
|
|
ראשי הקואליציה חזרו השבוע על המנטרה הקבועה, לפיה לבג"ץ אין סמכות לפסול חוקי יסוד ואפילו לא לדחות את תחולתם ואפילו לא לדון בהם. לשם ההגינות יש לומר, שזוהי עמדה הראויה להישמע ושגם הייעוץ המשפטי לכנסת סבור בצורה עקבית שאין מקום להתערבות שיפוטית בחוקי יסוד. אבל יש כמובן הבדל עצום בין עמדה פוליטית תועלתנית של מי שרוצים להשתלט על מערכת המשפט, לבין עמדה מקצועית מנומקת. בית המשפט העליון כבר קבע מספר פעמים, שברמה העקרונית – יש לו סמכות לפסול חוקי יסוד. נכון, רק במקרים קיצוניים ביותר ורק כאשר חוק שכזה חותר תחת יסודות המשטר הדמוקרטי. אבל ההיגיון מחייב שתהיה סמכות כזאת. אחרת, כפי שהעירו כמה שופטים, מה ימנע מהכנסת לתת לכל חוק את הכותרת "חוק יסוד" ולשריין אותו? בהעדר חוק יסוד השפיטה, חוקי היסוד עוברים ומשתנים כמו כל חוק אחר – ועובדה שהם ספגו בשנים האחרונות עשרות שינויים, לרוב לצרכים פוליטיים נקודתיים. חוץ מזה, בלי ביקורת שיפוטית – מה ימנע מן הרוב לדכא זכויות של המיעוט? מי שלא מאמין שזה יכול לקרות, מוזמן לחזור לקטעים הראשונים של המדור. ראו כיצד הימין הקיצוני בממשלת ישראל מודל 2023 מתעלם – משיקולים גזעניים – מכללי יסוד של מינהל תקין ומזכויות יסוד של שוויון וחרות. אם זה היה תלוי רק בכנופיית סמוטריץ' ובן-גביר, הדיכוי היה הרבה יותר כבד והרבה יותר נרחב; ואת זה יכול למנוע רק בית משפט עצמאי. זו הכוונה האמיתית של מי שטוען שאין סמכות לביקורת שיפוטית על חוקי יסוד: להשתחרר מכל מגבלה שהיא – חוקית, מוסרית, הגיונית, אנושית. במדינת חוק, בית המשפט הוא הפוסק האחרון. מדינה בה נשללת סמכות זאת, היא מדינה פורעת חוק.
|
6.
|
לא נכנסים מתחת לאלונקה
|
|
בשבוע שעבר כתבתי כאן על הצורך החיוני להקים ממשלת אחדות אליה יצטרפו יש עתיד והמחנה הממלכתי, ודאי במקום הימין הקיצוני, אולי גם במקום החרדים. אותה קריאה באה גם מצד גדולים וטובים ממני, כדרך היחידה לחלץ את המדינה והחברה והעם מהתהום אליו אנחנו מתדרדרים במהירות. כן, זה אומר שיאיר לפיד ובני גנץ יצטרכו לבלוע הרבה מאוד צפרדעים ולספוג לא מעט ביקורת. אבל אנחנו בשעת חרום חסרת תקדים, והיא מחייבת כל צעד אפשרי כדי למנוע את המשך ההתרסקות. ככל שידיעתי מגעת, גנץ לא התייחס להצעה, בעוד לפיד מיהר לדחות פומבית את האפשרות של ישיבה בממשלה בראשותו של נתניהו. יש לו לכאורה נימוקים טובים: האיש עודנו נאשם, האיש היה ויהיה שקרן, האיש מוכן להפקיר את המדינה לטובתו האישית, האיש אחראי בצורה מלאה למשבר הנוכחי. נימוקים נכונים – אך לא מספיקים אל מול עוצמת השבר ואל מול הסכנות הברורות והמיידיות לבטחונה של המדינה, לרווחתה הכלכלית וליכולת שלנו להמשיך לחיות פה יחדיו. בהנחה שהשיקול מספר אחת של נתניהו כיום הוא הישרדותו האישית, הסיכוי שיסכים לממשלת אחדות הוא אפסי. ממשלת החלומות (שלו) והבלהות (שלנו) משנה את הכללים בצורה שיכולה להוביל לסגירת התיקים נגדו, ועל זה הוא יהיה חייב לוותר מראש לגנץ ולפיד. בהנחה – אולי המופרכת – שגורל המדינה חשוב לנתניהו לא פחות מאשר גורלו שלו, הסיכוי קצת יותר גדול (או קצת פחות קטן). אבל בכל מקרה, גנץ ולפיד חייבים לגלות מנהיגות, להתעלות ולהכריז בצורה כנה: ניכנס מתחת לאלונקה ונציל את המדינה והעם. הסירוב של לפיד והשתיקה של גנץ מגלים את כוונתם האמיתית: הם רוצים להגיע לשלטון גם אם המחיר יהיה נזק לאומי שבמקרה הטוב יידרש שנים לתקן, ובמקרה הגרוע לא ניתן יהיה לתקן כלל.
|
|