זה היה אחד באפריל 2023, השעה הייתה -2:00 לפנות בוקר כשנחתתי ביוון. הכל כבר היה מוזמן מראש: המונית, הדירה, כל מה שצריך למסע של חצי שנה באתונה. אבל כשהגעתי לדירה חשכו עיניי; בחדר המדרגות היה ריח של גופה, בדירה היו מפוזרים קונדומים, ולכלוך לא מזוהה בצבע שחור. שילמתי על הדירה הזו כבר לתקופה של כמה חודשים קדימה. התקשרתי למוקד החירום של חברת Airbnb, שלחתי להם את התמונות ואחרי שעה כבר הייתי ברחוב עם מזוודה של 32 קילו, תיק גב שהוא המשרד הנייד שלי והכי חשוב – ביטול עסקה + פיצוי לכרטיס האשראי. אני מוצא את עצמי מסתובב ב-03:00 לפנות בוקר בכיכר אומוניה שבאתונה, דופק על דלתות של מלונות ושואל האם יש להם חדר פנוי עבורי:"עזרו לי, ליהודי טוב אשר נמצא במצוקה ותנו לי לינה במחיר מופקע". לבסוף, מצאתי מלון עם חדר פנוי במחיר "מציאה" של 120 אירו. למחרת, לאחר לילה של שינה קצרה, התעוררתי ויצאתי לשתות קפה בסביבה. ביקשתי מהמלצר אמריקנו חם, ללא חלב וללא סוכר, כמו שאני שותה ברגיל כדי לא להשמין. המלצרית האדיבה שדיברה אנגלית טובה הביאה לי את הקפה בכוס חד-פעמית. הסברתי לה שאני לא צריך כוס חד-פעמית כי אני יושב פה והיא בתגובה אמרה שבבית הקפה הכל מוגש ב"חד-פעמי". הסתכלתי ימינה, הסתכלתי שמאלה, וחשכו עיניי שנית - כל יוון שותה בחד-פעמי!. אתונה היא למעשה כמו תל אביב של שנות ה-90. לקח לי חודשיים להבין מדוע כל הישראלים עפים עליה, רצים אליה, קונים בה נדל"ן כמו משחק מונופול זול. השילוב של המרצפות המלוכלכות, הבניינים כמו בכרמל תחתית, האוויר המזוהם, האוטובוסים הישנים. רציתי לברוח.

זה לקח זמן, בערך חודשיים, עד שמצאתי פנטהאוז (פשוטו כמשמעו: דירת פנטהאוז עם גג) במחיר של 3,000 ש"ח לחודש, כולל כל החשבונות, במרכז העיר. המציאה הזאת הפכה את החיים שלי להיות יפים יותר. לאט-לאט גיליתי עיר חיה ותוססת, עם מערכת מטרו נוחה. למרות הכיעור והנרקומנים השוכבים בצידי הרחובות, מעולם לא קרה לי באתונה דבר רע. באתונה מצאתי מסעדות מעולות עם מחירים טובים, שווקים שנפתחים כל יום בצד אחר של העיר ומחכים לי עם פירות וירקות שטריים שאפילו עודלא ניקו מהם את הבוץ. חיי הלילה עשירים, והכי חשוב - בכל מקום מדברים אנגלית וקל מאוד להתנייד. אתונה היא עיר קטנה ותוססת ובשונה ממה שאומרים על תל אביב, היא באמת חיה 24/7. המסיבות נגמרות בבוקר ובתי הקפה נפתחים מיד לאחר מכן. העיר מלאה כל הזמן באנשים ובהמוני תיירים. מי שמגיע לבקר, לא צריך יותר מארבעה ימים. כאמור זו עיר קטנה ואפשר ביומיים לראות את הכל. אבל היופי האמיתי של יוון נמצא מחוץ לאתונה. האי אגינה נמצא במרחק שעה וחצי במעבורת מנמל פיראוס (נמל מכוער ביותר, חייב לציין). הוא מכונה אי-הפיסטוקים משום שבזכותו יוון נחשבת ליצואנית הפיסטוקים הגדולה באירופה. האי מרהיב ביופיו ובייחודו זאת בעיקר בשל הניגודיות הקיצוניות שיש בינו לבין העירוניות של אתונה. האי הידרה נמצא במרחק של שעתיים וחצי מעבורת מנמל פיראוס גם כן. האי הוא היפה ביותר שראיתי מעולם. אין בו כלי רכב ממונעים וכל ההתניידות בו נעשית ברגל או על גבי חמורים (שהם מאוד מסכנים, יש לומר). האי מיוחד בצורה בלתי רגילה, מרהיב ביופיו, יש בו אווירה יוקרתית של עשירון עליון עם כסף ישן. אין בו חיי לילה ומסיבות, אבל יש בו הרבה מסעדות במחירים טובים (מה שהפתיע גם אותי) ומלונות בוטיק מיוחדים. אפילו הרשיתי לעצמי ו"התפרעתי" שם כישנתי לילה אחד במלון שבו צילמה השחקנית סופיה לורן את אחד מסרטיה. כך, במרחק לא רב מאתונה ניתן לבקר במקומות עוצרי נשימה כמו מטאורה, החוף של פוסידון ועוד. אין ספק שמובן לי מדוע היוונים לא יוצאים מיוון בחופשה, כי הטבע שם כל כך מדהים.

לסיכום

יוון היא כמו אריה דרעי - מלאת אופי, כשרונות, פוטנציאל ועם המון הרס עצמי. לאחר שראיתי את היחס של היוונים לסביבה בה הם חיים, לא התפלאתי מדוע לאחרונה נפלו לי על גג הפנטהאוס בו אני חי פתיתי אפר של שריפה, ושבוע לאחר מכן, פקדה את אתונה סופת גשמים שנמשכה יומיים. ההתחממות הגלובלית מורגשת פה מאוד, והיא עוצמתית פה במיוחד כתוצאה מהנפוטיזם השלטוני, הכאוס והעובדה שיוון עדיין נמצאת בתחומים מסוימים בשנות ה-90. כל אלה מונעים מיוון להפוך למעצה במקום להשיאר בטטוס של "בית מלון אחד גדול" - וחבל. עד כאן מיוון, עד הפעם הבאה ביעד הבא. מוזמנים לעקוב אחריי.