אפשר ללמוד גם מכישלונות. הסכמי אוסלו היו מבוססים על ההנחה שהתחולל שינוי מהותי ביחס של התנועה הלאומית הפלשתינית כלפי מדינת ישראל. התבדינו, ועד היום לא נענתה הדרישה להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. גם הדרישה להגיע ל"קץ התביעות" לא התקבלה.
יש להסיק שהתנועה הלאומית הפלשתינית שבראשה אש"ף, המאותגרת על-ידי החמאס, אינה בשלה לפשרה היסטורית עם התנועה הציונית, והסכסוך עלול בעתיד הנראה לעין ללבוש צורות שונות של אלימות. אכן, על-פי סקרי דעת קהל בין הפלשתינים, השימוש בכוח נגד יהודים זוכה לתמיכה לא מבוטלת. גם אם חלק מהאוכלוסייה הפלשתינית עייף מהסכסוך ומעוניין בשקט ושגשוג, מחיר הדמים בעימות עם ישראל אינו מרפה את ידיהן של קבוצות שנאמנות לתפיסת ההתנגדות לישות הציונית.
במסגרת תהליך אוסלו הועברו שטחים לשליטתם הבלעדית של הפלשתינים. אולם, הרשות הפלשתינית שקמה בעקבות הסכמי אוסלו מתקשה לתפקד כמדינה. המאפיין החשוב ביותר של מדינה הוא המונופול על שימוש בכוח. ממשלת רמאללה איבדה ב-2007 את השליטה על רצועת עזה למיליציה חמושה מתחרה – החמאס. לאחרונה איבדה הרשות שליטה בצפון השומרון, ומחנות הפליטים הפכו למעוזים של ארגונים חמושים אשר אינם נשמעים לשלטון המרכזי.
העדר יכולת לשמור על המונופול על שימוש בכוח מאפיין ישויות ערביות רבות. לבנון, לוב, עירק, סוריה ותימן הן מדינות רק בשם, כי השלטון המרכזי נעדר כוח להתמודד עם קבוצות חמושות. תופעה זו אינה מבשרת טובות על התרבות הפוליטית הרווחת באזור, ועל האפשרות להגיע ליחסי שלום יציבים עם שכנינו.
שתי ההערות הקודמות מובילות למסקנה המצערת שהאזור שמדינת ישראל מתקיימת בו, אינו דומה כלל לאזורים אחרים בעולם בהם שורר שלום בין מדינות, ובהם השימוש בכוח אינו חלופה שמעלים בהם על הדעת כדי לפתור סכסוכים בין שכנים. בניגוד לאזורי השלום (צפון אמריקה לדוגמה), במזרח התיכון השימוש בכוח הוא חלופה בארגז הכלים של ישויות פוליטיות. לכן, ישראל צריכה להפנים את העובדה הלא-נוחה שהעם היהודי היושב בציון יצטרך לחיות על חרבו עוד תקופה ארוכה.
עובדה זאת מצביעה על הצורך הביטחוני להמשיך לשלוט צבאית בכל ארץ ישראל – מן הנהר ועד הים. מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לאבד שליטה במרחב זה. כלומר: ישראל תמשיך לפקח על האזור שבו חיים פלשתינים רבים. לישראל אין ברירה אלא להסביר לעצמה ולעולם, שהפלשתינים עוינים את מדינת ישראל ושיש ביניהם קבוצות הפועלות באלימות נגד המדינה היהודית.
יתר כל כן: המערכת הפוליטית הפלשתינית אינה מסוגלת למנוע טרור נגד ישראל גם אם היא תרצה זאת. כל עוד אין שינוי במערכת החינוך הפלשתינית המלמדת תכנים אנטישמיים ואנטי-ישראלים, כל עוד הרשות הפלשתינית משלמת למחבלים וכל עוד שופרותיה משמיעים מסרים אנטישמיים בזויים – לא יהיה שלום. מה שקרוי "כיבוש" ימשיך לאפיין את היחסים בין ישראל לפלשתינים.
