|
|
|
הזירה הבינלאומית, ובייחוד בהקשר האמריקני, צופה בנעשה באזור משני כיוונים: עוצמתה של ישראל ויכולתה להתמודד עם אויביה, ותפיסת המאבק עם החמאס כחלק ממאבק גלובלי של הטוב נגד הרע. סבלנותה כלפי ישראל מתרופפת, ביקורתה גוברת, וכך גם הלחצים המופעלים על ישראל להרחיב את היקפי הסיוע ההומניטרי ולהפסיק את האש. ארה"ב ממשיכה לספק לישראל את המעטפת התומכת מול לחצי הקהילה הבינלאומית, אלא שתמיכתה כרוכה גם היא בתנאים שהיא משיתה על ישראל: עיגון התמיכה בחזון שתי המדינות והחזרת הרשות הפלשתינית לשליטה ברצועת עזה. כל אלו מצמצמים את מרחב הגמישות המבצעית של צה"ל ומסכנים את היכולת למצות את ההישג הנדרש. החזית השישית, שהיא בעצם הראשונה והחשובה ביותר, היא חזית הפנים. אסון 7 באוקטובר גרם לשני תהליכים משמעותיים מאוד בתוך ישראל. הראשון: ערעור החוזה החברתי בין אזרחי המדינה לבין המדינה וצה"ל. "היכן היה צה"ל?" היא השאלה המהדהדת בראש כולם לפני כל שאלה אחרת. מספר האזרחים הצובאים על חנויות נשק, והדואגים לאפשרות שיוכלו לנעול את הממ"ד שבו יתחבאו בהתרחש הרע מכל, הם רק שתי דוגמאות לאיבוד האמון ביכולתה של המדינה ושל כוחות הביטחון שלה, וצה"ל בראשם, להגן על אזרחי המדינה בביתם, שאמור היה להיות מבצרם. התהליך השני: השאלה הגדולה לגבי המשך ההתיישבות בסמוך לגבולות ולאזורי חיכוך. ההתיישבות שהגדירה את גבולות המדינה וסמכה ידיה על כל הממשלות ועל צה"ל שיידעו להגן עליהם ביטחונית וכלכלית, נמצאת כרגע בנקודת שבר. אפשר לדבר גבוהה על החזרה ליישובים ועל פריחתם מחדש. אך המציאות היא של יותר מ-100,000 עקורים ישראלים בדרום ובצפון, ואימהות שברובן הגדול לא יהיו מוכנות לגדל שוב את ילדיהן תחת מציאות שבה האויב ויכולותיו הקטלניות נמצאים מאות מטרים מהן. אין להאשים אותן. בהסתמך על ביצועי צה"ל ב-7 באוקטובר, הן צודקות עד שיוכח אחרת. לכן, בהתאם לחזיתות השונות הללו, על ישראל להגדיר את תוצאות המערכה, תפיסתית וטריטוריאלית, לא רק על-פי המעגל הראשון של התמודדות עם החמאס בלבד ובעזה בלבד, אלא באופן כזה שיתאמו קודם כל לשני ההיבטים הקריטיים של הזירה הפנימית, ולאחר מכן לפרספקטיבות השונות העולות מתוך החזיתות והזירות האחרות שהמערכה הזו מתכתבת איתן. על-מנת להגדיר היטב את הנדרש לעשות יש להתייחס לשלושה פרקי זמן: - המלחמה עצמה בתקופה המיידית – תוצאותיה והישגיה, כמו גם כישלונותיה ומה שלא יושג בה – הם קריטיים לעיצוב מחדש של הארכיטקטורה האזורית לשנים רבות קדימה, בעיקר בהיבט שיקום דימוי העוצמה הישראלי ותחילתו (בלבד) של שיקום היכולת לאפשר לאזרחים ישראלים לגור בסמוך לגבולות ובאזורי עימות.
- השנה שלאחר המלחמה – במסגרתה יהיה המשך ביצוע נחוש של השמדת חמאס, שינוי היציבה מול הפלשתינים בכלל והרש"פ בפרט, וכן נחישות ההגנה על הגבולות והתגובה הישראלית בפני כל אלו שבעיניהם דמה של ישראל הותר. מאמצים בתחומים אלו יקבעו את עתיד המדינה.
- העשור שאחרי המלחמה – בו תצטרך ישראל להמשיך ליישם ולעדכן כפוף לנסיבות המתהוות את האסטרטגיה החדשה אל מול חמאס ואל מול הפלשתינים וכן אל מול ארגוני הטרור השונים באזור, זו שתנוסח ותעוצב ברוח המסקנות מהמלחמה וההגיונות המעודכנים שבעקבותיהן.
|
|
|
|
|
ישראל חייבת לייצר תמונת ניצחון
|
|
|
|
|
המלחמה ברצועת עזה בעיצומה והחתירה למימוש מטרת המלחמה נמשכת, אלא שהקושי גובר בשל מאפייני הלחימה ועומק האחיזה של חמאס ברצועה, ובשל לחץ בינלאומי גובר לסיום הלחימה ועמדה אמריקנית המתכנסת לכיוון הלחץ הבינלאומי על ישראל. פירוק היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס באופן שישלול כל אפשרות לחזרתו כגורם שלטוני ברצועה וליכולתו לייצר איום ביטחוני על ישראל, היא מטרת המלחמה המוגדרת והמוגבלת, המשיתה אתגר עצום על הצבא. אף על-פי שיש מי שיראו את מטרת המלחמה הזו כיומרנית, חשוב להבין שמאחר שברור שמלחמת עזה היא לא רק אירוע ביטחוני מרכזי בתולדות מדינת ישראל אלא אירוע משנה מציאות, השלכותיו אינן מוגבלות לזירה או לאויב אחד. כדי לתת מענה לשלושת שעוני הזמן שהוזכרו, יש להרחיב את מטרות המלחמה. בשל ההשלכות האזוריות והגלובליות שיש למלחמה, ובעיקר לתוצאותיה, ישראל חייבת לייצר הישג ותמונת ניצחון שיהיה בהם כדי לעצב מציאות שתניח את התשתית הנכונה ליום שאחרי. התשתית הזו צריכה לאפשר חזרה מהירה למהלכי עיצובה של ארכיטקטורה אזורית חדשה כמענה להכרח שבהחלשת הציר האירני. תוצאות המלחמה צריכות להוות תשתית לשינוי פרדיגמטי ומעשי בסוגיה הפלשתינית, שחייבת להפוך לאתגר אזורי המטופל במסגרת אזורית ולא להותירה כאתגר ישראלי בלבד. זה מתחייב מההנחה שהסיכוי לחולל שינוי משמעותי במישור הדו-צדדי – ישראלי-פלשתיני – אינו קיים. מלחמת עזה, שחייבת להוביל לפירוק יכולות הטרור והמשילות של חמאס, צריכה לחרות בתודעה הלאומית הקולקטיבית הפלשתינית מחיר הפסד עצום. חלקה הצפוני של רצועת עזה צריך להיוותר בשיממונו ובחורבנו לתקופה ארוכה, כשהוא מייצר חיץ ביטחוני משמעותי בין ישראל לבין רצועת עזה. שיקום הרצועה צריך להתנהל באופן אחראי, מדוד ומבוקר ושלא בהובלת הרשות הפלשתינית הנוכחית, אלא על-ידי קואליציה של שחקנים אזוריים בתמיכת ארה"ב והקהילה הבינלאומית וממשל טכנוקרטי מקומי, והכל כחלק מהארכיטקטורה האזורית החדשה. בתהליך השיקום חשוב להקפיד לפרק את כל מחנות הפליטים ברצועה ואת ארגון אונרא. שני הרכיבים האלו הפכו לתשתית הרעיונית להנחלת אתוס השיבה והמאבק המזוין וטיפוחו. לא תוכל להיות כל התקדמות של ממש בכל היבט של הסוגיה הפלשתינית ללא ניתוץ אתוס זה. רצועת עזה צריכה להשתקם בחלקיה הדרומיים באמצעות בניית ערים חדשות ומודרניות שבהן ישוכנו הפלשתינים שהתגוררו בעבר בצפון הרצועה, ובהמשך הרחבת הרצועה בחלקיה הדרומיים לכיוון הים באמצעות בניית איים מלאכותיים. בסופו של התהליך, רצועת עזה צריכה להפוך, ללא חלקה הצפוני, לגדולה יותר בשטחה בהשוואה לגודל המקורי של 365 קמ"ר. פירוק מחנות הפליטים ובנייה מודרנית לגובה יאפשרו פיזור נכון יותר של האוכלוסייה וניצול נכון יותר של משאבי הקרקע, ובעיקר איכות חיים גבוהה יותר לתושבי הרצועה.
|
|
|
|
|
רעיון שתי המדינות נותץ סופית
|
|
|
|
|
האחריות הביטחונית הכוללת חייבת להיוותר בידי ישראל, כשזו מבטיחה חופש פעולה מבצעי מלא לצורך סיכול כל ניסיון לבניית יכולות או תשתיות טרור חדשות. שליטה כזו אינה מחייבת נוכחות פיזית רציפה בשטח הרצועה, כי אם מודיעין איכותי וחופש פעולה מבצעי כדוגמת אלו הקיימים באיו"ש. רצועת עזה צריכה להצמיח מתוכה שלטון טכנוקרטי שינהל, בשנים הראשונות בהכוונת קואליציה אזורית ובינלאומית כסוג של משטר נאמנות, את רצועת עזה ואת חיי היומיום של תושביה. הרשות הפלשתינית הקיימת אינה מסוגלת לכך בעת הזו, אינה מעוניינת בכך ואינה ראויה לכך. דינה של זו להתפרק ולהיבנות מחדש כישות שלטונית מתפקדת, אחראית ובעיקר כזו שאינה מעודדת הסתה וטרור. אחת ממשימותיה הראשונות של רשות חדשה היא שינוי מיידי של כל תוכני הלימוד בבתי הספר וטיפול יסודי במערך ההסתה במסגדים ובתקשורת. הישות הפלשתינית החדשה יכולה להיבנות כמסגרת פדרטיבית רופפת של מחוזות – רצועת עזה ואזורי הרשות באיו"ש. בהמשך יש לבחון אפשרות להכללת המבנה הפדרטיבי הרופף הזה בממלכת ירדן כחלק מקונפדרציה ירדנית-פלשתינית. סמכויות הביטחון יוענקו לירדן ולמצרים, שבקרבת המחוזות הפלשתינים. המשמעות היא ביטול ההתחייבויות הישראליות על-פי הסכם אוסלו, שהתברר ככישלון וכהרסני. את רעיון ההיפרדות (הראוי לדיון מורחב בנפרד בכל הנוגע למהותו) מהפלשתינים יש לממש באופן שונה לחלוטין ותוך שמירה על מרחב ויכולות פעולה, המאפשרים לישראל שליטה ביטחונית אמיתית ונטולת תלות משמעותית במנגנוני ביטחון פלשתיניים או אחרים. רעיון שתי המדינות, שאינו מופיע ככזה בהסכמי אוסלו, נותץ סופית על-ידי מתקפת טרור רצחנית וברברית של ארגון טרור פלשתיני אשר זוכה לתמיכה רבה מהחברה הפלשתינית. ארגון זה גם הפך לרכיב משמעותי בציר ההתנגדות המובל על-ידי אירן ונתמך רעיונית ופוליטית על-ידי חלק גדול מהציבור הפלשתיני. את הטירוף הרצחני והחולני הזה יש להתאמץ לעקור מהשורש באמצעות דה-חמאסיזציה, בין אם באמצעות חקיקה מיוחדת של עשיית דין בפושעי חמאס ועוזריהם כדוגמת הדין נגד הנאצים ועוזריהם, ובהאמרה משמעותית של תג המחיר שייגבה מהקולקטיב הפלשתיני. כדי להבטיח את ההישגים הנדרשים בשלושת טווחי הזמן שהוזכרו, חשוב להבחין בין היום שאחרי הנוגע למלחמה ברצועת עזה ולמציאות שחשוב לעצב בה, לבין היום שאחרי המתייחס לישראל במרחב ולישראל כמדינה. היום שאחרי המלחמה בעזה צריך להניח, באמצעות תוצאות המלחמה ומימוש הישגיה, את התשתית ליום שאחרי עבור מדינת ישראל בזירות האזורית והבינלאומית ובביתה פנימה. עוצמת המשבר מחייבת שורה של שינויים יסודיים הן בהנחות היסוד של תפיסת הביטחון הלאומי במובנו הרחב ביותר, הן בדרכי הפעולה ובעיקר בתהליכי הבנייה מחדש של האמנה החברתית שבין האזרח והחברה לבין המדינה. חוזה חדש מחייב מהדורה מעודכנת ומחוזקת של ישראל – ישראל 2.0.
|
|
|
|
|