1. בחוקת הכדורגל קיימים, כידוע, כרטיס צהוב וכרטיס אדום. השימוש בכרטיס אדום נעשה בשתי דרכים: מה שמכונה "כרטיס אדום ישיר", דהיינו בשל עבירה אחת חמורה במיוחד; וכרטיס צהוב שני באותו משחק הופך מיידית לכרטיס אדום. ייתכן מצב בו העבירה השנייה פחות חמורה מן הראשונה, אך הצטברותן מובילה לכרטיס האדום. זה מה שקרה אתמול (1.1.24) בפסק דינו של בית המשפט העליון בנוגע לעילת הסבירות. 12 שופטים הוציאו לכנסת כרטיס צהוב, בפסיקה תקדימית חשובה ביותר: יש לבג"ץ סמכות לבטל גם חוקי יסוד. שמונה מהם סברו שעילת הסבירות מצדיקה כרטיס צהוב שני והוציאו לממשלה ולכנסת כרטיס אדום לגביה. אבל במקרה הזה, העבירה הראשונה היא החמורה ביותר, הכרטיס הצהוב בעטייה ימשיך כעת לרחף מעל המערכת הפוליטית ויוכל להצטרף אוטומטית לחקיקת יסוד ספציפית ולהוביל לפסילתה. ביטול עילת הסבירות אולי יעבור מן העולם, אולי יחזור בצורה מרוככת יותר שתצלח את מבחן בג"ץ (ועל כך בהמשך), אולי ייכלל אי-פעם בחוק יסוד החקיקה (שהפוליטיקאים הם הנמנעים מלחוקק אותו, כדי שיוכלו להמשיך לפעול כאוות נפשם ולהתייחס לחוקי היסוד כמו פלסטלינה לצרכים פוליטיים נקודתיים). אבל הפסיקה התקדימית המחייבת היא שאכן במקרים קיצוניים, של פגיעה בליבת זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל, יכול בג"ץ לפסול אפילו חוק יסוד. הפסיקה הזאת תעמוד בעינה לפחות כמה עשרות שנים: שום בית משפט, ולו השמרני-ימני ביותר, לא יתן פסק דין הפוך לפני כן, פשוט לפי הכללים המקובלים של הפסיקה. 2. למרות רבבות המילים שנשפכו בנושא, למעשה הסמכות של בג"ץ לבטל חוקי יסוד קיצוניים אמורה להיות מובנת מאליה. שלטון הרוב אין משמעותו עריצות הרוב. 120 חברי כנסת לא יכולים לבטל את הבחירות או לקבוע שיתקיימו מדי חודש. 120 חברי כנסת לא יכולים לסגור את כל המסגדים או את כל בתי הכנסת. 120 חברי כנסת לא יכולים לקבוע שמשרות בשירות הציבורי יאויישו רק בידי נשים או רק בידי גברים. ואם כן יעשו משהו קיצוני ומופרך שכזה, מי יבלום אותם? הציבור בבחירות הבאות? ועד אז? ואם הוא לא יעשה זאת? ברור שהשאלה קשה הרבה יותר כאשר מדובר בחקיקה שעל פניו נראית הרבה פחות קיצונית ודרמטית. בסדר, אז לא תהיה עילת סבירות; איש לא סגר את בתי המשפט ואיש אינו פוגע בזכות הגישה לערכאות; בית המשפט כבר ימצא עילה להתערב במקרים שיהיה צורך. אבל בפועל, כפי ששופטי הרוב מראים בהרחבה רבה ובצורה משכנעת, מדובר בפגיעה בליבת השלטון הדמוקרטי. הממשלה תוכל לעשות בתחומים רבים ככל העולה על רוחה, ואיש לא יוכל לבלום אותה. הכנסת ממילא נמצאת בשליטתה, הציבור מצביע רק פעם בכמה שנים ועל נושאים מהותיים, ובית המשפט יסורס. זוהי רודנות, חד וחלק.