|
|
המוזיאון היהודי: איזון בכל מחיר
|
|
אז ככה. חברת מודי'ס אינה מבינה בכלכלה, יש לה מניעים פוליטיים, היא אינה מאמינה ביכולתה של ישראל לנצח במלחמה והיא טועה לחלוטין. זאת, לעומת בצלאל סמוטריץ, החף מכל שיקול פוליטי, לו יש ידע צבאי עמוק ושהוא צודק לגמרי. כך ניתן לתמצת את תגובתו של שר האוצר להורדת הדירוג הראשונה בתולדות המדינה, אליה התלוותה ביקורת קשה על ניהול המדיניות הכלכלית ועל הרפורמה המשפטית, לצד אזהרה מפני הורדה נוספת אם המצב יחמיר.
נשים בצד את העובדות, שכנראה לא ממש חשובות לסמוטריץ' ושות'. את העובדה שמדובר בסוכנות הדירוג השנייה בחשיבותה בעולם, הזוכה מזה עשרות שנים לאמון כלל-עולמי. את העובדה שכאשר אותה סוכנות נמנעה מהורדת הדירוג עם פרוץ המלחמה, לא נטען נגדה שהיא לא מקצועית ופוליטית וכו'. את העובדה שמודי'ס משקפת ביקורת נרחבת הנמתחת גם בידי בכירי הכלכלנים בישראל, כמו הנגיד אמיר ירון. את העובדה שסמוטריץ' עצמו חף מכל ידע וניסיון כלכליים, כמו גם מכל ידע וניסיון צבאיים.
כאמור, את כל זה נשים בצד, כי יש משהו שאולי מדאיג עוד יותר: רמות הזלזול, השחצנות והבריחה מאחריות הבאות לידי ביטוי בתגובתו של סמוטריץ. כן, אותם זלזול ושחצנות כלליים שהובילו אותנו ל-7 באוקטובר, ואותה בריחה המאפיינת את הממשלה הנוכחית מאז 8 באוקטובר. הם לא למדו כלום ולא שכחו כלום. הם הפילו אותנו לתהום, ומשם ממשיכים לחפור.
|
|
|
כרזה אנטי-ישראלית בשדרות פנסילבניה
|
|
תגובתו של בנימין נתניהו להורדת הדירוג, אשר פורסמה בעיצומה של השבת שעברה, הקפיצה את שותפיו החרדים. זה לא היה פיקוח נפש ולא הייתה שום הצדקה לפרסום זה, אמרו – ובצדק גמור. הנקודה שלי רחבה בהרבה: זה מה שמפריע לכם אצל נתניהו? זה הכל?
דומני שאם היינו מדרגים את ראשי ממשלת ישראל לפי מידת החילוניות שלהם, נתניהו היה מועמד מוביל למקום הראשון. זה האיש שהודה בשידור חי שבגד באשתו עם אישה נשואה. זה האיש שהטריף את המטבח בבלפור – מתקן ממשלתי רשמי – בשאריות המזון שהביא מארנון מילצ'ן (אירוע מגעיל כשלעצמו) ובשמפניות הוורודות של אשתו. זה האיש שסעד את ליבו בשרצים ורמשים במסעדת יוקרה בלונדון. זה האיש שנראה אוכל צ'יזבורגר במסעדה בישראל. ואלו דוגמאות בודדות בלבד.
ברור שהחרדים (יצחק גולדנקנופף) והחרד"לים (בצלאל סמוטריץ) יודעים את כל זה והרבה יותר. אבל הם סותמים את האף כי נתניהו מעניק להם את מבוקשם, ובממשלה הנוכחית ביד רחבה מאשר אי-פעם. הם אפילו יכולים לטעון במידה מסוימת של צדק, שלא משנה מי נותן אלא מה נותן. אין לי יותר מדי ציפיות מפוליטיקאים, ודאי שלא בתחום המוסר. אני גם לא נופל מהכסא כאשר פוליטיקאים מתנהגים בצורה צבועה. ובכל זאת, מותר מדי פעם להפנות את תשומת הלב לעוד מפגן של צביעות, ובמקרה זה – של גלגול עיניים כלפי מעלה.
|
|
|
תמונות החטופים באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון
|
|
כאשר יש צורך לקצץ בתקציב המדינה, תמיד ייפגעו מישהו ומשהו בעלי חשיבות. נצא מתוך הנחה, שבעיקרון – המדינה מתקצבת מטרות ראויות ואף חיוניות, לפחות לחלק מן האוכלוסייה. ושיהיה ברור: חובתה של כל ממשלה לקבוע סדרי עדיפות, גם אם לא כל הוצאה תקציבית נהנית מקונצנזוס. כך עובדת דמוקרטיה. יש גם הוצאות הזוכות לתמיכה רחבה, ושגם בהן לעיתים אין מנוס מלפגוע לטובת צרכים דחופים יותר.
מימון המלחמה, סיוע למשק להתאושש ממנה ושמירת הגרעון התקציבי והחוב הלאומי ברמות סבירות – כל אלו בהחלט מטרות חשובות ביותר, החייבות לבוא על חשבון צרכים אחרים. כן, גם על חשבון תנועות הנוער או אתר ההנצחה בגבעת התחמושת, גם על חשבון סל התרופות או פיתוח תשתיות. כל מי שיוצא בשבועות האחרונים נגד הקיצוצים בתקציב והשלכותיהם, מתעלם מהעובדה הבסיסית הזאת ואינו מציע חלופה (או שהוא מציע: תפגעו במישהו אחר). זו דמגוגיה לשמה.
לכן, ברמה העקרונית צדקו בנימין נתניהו, בצלאל סמוטריץ' והממשלה כולה כאשר החליטו על הקיצוצים הנוכחיים, ועליהם לעמוד נחושים על ביצועם. אלא מאי? ראשית, הם מפגינים חולשה ומתקפלים בפני לחצים ציבוריים ותקשורתיים (כמו למשל במקרה של גבעת התחמושת). שנית, וזה העיקר, הם לא נוגעים בכספים הקואליציוניים ולא סוגרים את המשרדים המיותרים, ובכך מראים ששיקוליהם אינם טובת הציבור בכללותו אלא טובת ציבור בוחריהם וטובתם שלהם-עצמם. בכך הם מאבדים את הזכות המוסרית לדרוש מאחרים להק את החגורה. זוהי בדיוק המנהיגות הקלוקלת עליה בין היתר הצביעה מודי'ס. אבל, כזכור, היא לא מבינה כלום.
|
|
|
כרזה נגד ישראל ברחוב ה-23
|
|
לדעת איתמר בן-גביר, חיילי צה"ל צריכים לירות בכל מי שמתקרב לגבול ומהווה סכנה לביטחון, כולל נשים וילדים. האיש שלא שירת יום אחד בצבא לא הסביר לרמטכ"ל הרצי הלוי איך קובעים שנשים וילדים מסכנים את הביטחון, אבל דומה שלא נחשוד בכשרים אם נסבור שלשיטתו – כל פלשתיני שמתקרב לגבול הוא סכנה לביטחון ולכן דינו מיתה.
זה כמובן ממש לא מפתיע. זהו אותו איתמר בן-גביר שתלה בסלון ביתו את תמונתו של הרוצח ברוך גולדשטיין, שכזכור טבח 29 פלשתינים שהסכנה היחידה מהם הייתה שהם העזו להתפלל במערת המכפלה. כאשר עובדה זו הוצגה בבג"ץ בעתירה לפסול את בן-גביר מהתמודדות לכנסת, הוא טען שהשתנה ועובדה שהוריד את התמונה. בג"ץ אישר לו להתמודד (מה שהימין שוכח להזכיר כאשר הוא מתגולל על השופטים שאישרו את מועמדותו של עופר כסיף).
איזה השתנה ואיזה נעליים. גזען נשאר גזען, מי שרוקד על הדם ממשיך לרקוד על הדם, מי שתומך ברוצחים ממשיך לעודד אחרים לרצוח (כן, לירות באזרחים בלא סיבה מוצדקת זהו רצח). ולא שיש יותר מדי מה להתפלא; האיש שהפר את הדיבר הרביעי ("זכור את יום השבת לקדשו") כאשר חילל שבת בפרהסיה לצרכים תקשורתיים, כנראה לא הגיע לדיבר השישי ("לא תרצח"). והכי חשוב: האחריות העליונה רובצת על מי שהכניס אותו לממשלתו ולקבינט, נתן לו תפקיד רגיש ביותר וממשיך לשתוק מול דבריו המסיתים והמסוכנים – בנימין נתניהו.
|
|
|
שלט חובבני במוזיאון היהודי
|
|
בשבת שעברה התפללתי וסעדתי בביתם של שלוחי חב"ד באחד המוסדות האקדמיים בוושינגטון. מאחר שהשיחות שם התנהלו בצורה חופשית ואינני בטוח שכולם ידעו שאני עיתונאי, לא אתן יותר פרטים מזהים. רוב המסובים היו סטודנטים וסטודנטיות מאותו מוסד.
אחת מהם אמרה כי מעולם לא חשה מבודדת יותר ולכן חשיבותו של בית חב"ד גדולה עוד יותר: כאן יש לה חברים. היא הסבירה, כי פשוט יש סטודנטים שהיא מעדיפה כעת לא לדבר איתם, ואלו שכן משוחחים עימה על המלחמה וישראל והפלשתינים – מראים שאין להם מושג בעובדות. אין אלימות פיזית, הדגישו היא וחבריה; אבל התחושה בהחלט לא נעימה. מה שלא שמעתי מאותם סטודנטים היה ביקורת על התנהלותה של ישראל במלחמה.
זה לא מובן מאליו, כי במוזאון היהודי של העיר – בהחלט מקום מושקע, מרחיב אופקים ואף מרגש – כבר יש התייחסות למלחמה. ניכר מאוד הרצון לשמור על אובייקטיביות, וכך תראו שם הן את ביטויי התמיכה בישראל והן "יהודים בעד פלשתין" ו"רבנים בעד הפסקת אש עכשיו". אני לא יודע האם המאמץ הזה נובע מהאובססיביות האמריקנית לתקינות פוליטית כמעט בכל מחיר, או שהוא משקף מציאות בה אכן חלק משמעותי מיהודי וושינגטון מתייצב – במידה זו או אחרת – נגד ישראל.
מה שכן די ברור לי הוא, שעצם העובדה שיש בקהילה היהודית מי שתומכים בפלשתינים, נובעת ממה שמוצג בהרחבה קומה אחת מתחת: תצוגה נרחבת של הפעילות היהודית בנושאים חברתיים רוחביים, כגון האקלים וההפלות, תחת הכותרת "תיקון עולם". זה אומר: אנחנו לא רק יהודים; אנחנו ליברלים רחבי אופקים. זה כמובן בסדר גמור ואפילו מבורך; אבל התחושה היא, שמרוב רצון להפגין אוניברסליות – יש ביניהם מי ששוכחים או מדחיקים את זהותם הבסיסית.
במבט רחב יותר, המלחמה כמעט אינה נוכחת בוושינגטון – וטוב שכך; תשומת לב ציבורית היא לרוב ביקורתית כלפי ישראל. בשמונת ימי הביקור עברתי ברגל חלקים נרחבים ממנה, במיוחד במרכז העיר ובמוקדי השלטון והתרבות. הביטוי הבולט למלחמה היה מיצג שולחן השבת השבועי של החטופים במרכז ה-Mall, בין הקפיטול לאנדרטת וושינגטון ומול מצודת הסמית'סוניאן. באחד מבנייני אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון כוסו החלונות של קומת הקרקע בתמונות חטופים.
סימני התנגדות לישראל הם קטנים בהרבה, בעיקר כמה מודעות קטנטנות וחובבניות המאשימות אותה ברצח עם ומדגישות את סבלם של האזרחים הפלשתינים. חשוב לזכור שזה כמובן לא מדגם מייצג, והמלחמה היא בהחלט סוגיה פוליטית המכבידה על הנשיא ג'ו ביידן.
|
|
|
מיצג החטופים על רקע אנדרטת וושינגטון
|
|
כיצד יש להתייחס לסיפורו של הקצין המתחזה, שהצליח להיכנס לדיונים מסווגים במשך ימים ארוכים בתחילת המלחמה? כשלעצמו, הסיפור הזה הוא יותר רכילותי ועל גבול הסאטירי מאשר משהו שצריך להטריד אותנו. אדם אחד, אולי בעייתי, בין מאות אלפי לוחמים; שבועיים בתוך שלושה וחצי חודשי לחימה. מובן שצריך לבדוק עד תום, גם בצד הפלילי וגם בצד הצבאי, אבל לא לאבד פרופורציות.
אז למה אני כן מייחס אליו? משתי סיבות שמעבר להקשר המיידי. האחת היא, שבזעיר אנפין – זה מאוד דומה למחדל 7 באוקטובר. אני לא מדבר רק על הברדק האופייני לנו, אלא בעיקר על כך שמדובר ב"סערה מושלמת": אוסף של נקודות שרק התקבצותן יחד ובצורה בו-זמנית יוצרת את התמונה המלאה. די היה בכך שאדם אחד יהיה ערני פעם אחת, כדי שהקצין הזה ייחשף הרבה קודם. ודי היה בכך שאחד מרכיבי ההרתעה, ההגנה וההתקפה של צה"ל יפעל כראוי, כדי ש-7 באוקטובר יתרחש בקנה מידה קטן בהרבה, אם בכלל.
השנייה היא הניסיון הפוליטי הציני של תעשיית הרעל הביביסטית לנצל את האירוע הזה כדי למתוח שוב ביקורת על צה"ל, בסוג של קריצה: תראו איך הצבא מתנהל, אז מה הפלא שהיה כזה מחדל? כי זאת יש לזכור: מבחינת נתניהו ותומכיו, מדובר במשחק סכום אפס – אם ישכנעו את הציבור שכוחות הביטחון אחראים, זה ינקה אותו. מובן שזו שטות גמורה: כולם כשלו וכולם נושאים באחריות. אבל לצד שכתוב ההיסטוריה וההתעלמות מהעובדות המתועדות היטב, זו הטקטיקה המרכזית של נתניהו במאמץ חסר המעצורים להישאר בשלטון. וכמו שאני אומר כמעט מדי שבוע: וזו עוד הוכחה לכך שעליו ללכת, כמה שיותר מהר.
|
|