לפני שניתח כל אחת מן העסקות שביצעו שיוביץ וראש, עסק אגרנט על פני עמודים רבים בשאלת "עדויות השיטה": האם וכיצד ניתן להוכיח ממעשים מסוימים של הנאשם על שיטתו ועל מעשיו האחרים. הוא קבע: "העיקרון המכשיר עדות על מעשים דומים לשם הוכחת כוונתו הפלילית של הנאשם נעוץ בעובדה, שהוא חזר מספר פעמים על מעשים, שהם בעלי תכונות דומות; שני דברים אלה – שניים שהם אחד – הם העשויים לשלול מקריות ותום לב ולשוות למעשה המיוחס לנאשם את אופיו הפלילי. "היוצא מזה, שאין הקטיגוריה חייבת להוכיח את האופי הפלילי של כל אחד מהמעשים הדומים הקודמים בנפרד לפני שיהיה בידה להסתמך עליהם כעדות לכוונתו הפלילית של הנאשם בגין המעשה המיוחס לו בכתב האישום, כי אם הגישה הנכונה היא, שכולם ביחד מפיצים אור על חוסר תום ליבו, ולכן מהווים עדות לכוונתו הפלילית בגין כל אחד מהם, לרבות המעשה נשוא ההאשמה". אגרנט הוסיף: "כאשר התכונות הטמונות בכל אחת מעסקותיו הקודמות של הנאשם והדומות לאלה הטמונות בעסקה נשוא ההאשמה מגיעות, שעה שהן מצטברות זו לזו, לדרגת הדמיון המראה בהכרח שהנאשם פעל לפי תוכנית פלילית (שיטה) שקבע מראש ואשר כל אחת מאותן העסקות (לרבות העסקה נשוא ההאשמה) מהווה דוגמה נפרדת להגשמתה – הרי לפנינו עדות שבכוחה להוכיח לא רק את יסוד הכוונה הפלילית אלא גם את המעשה הפלילי המיוחס לו. "מכאן יוצא, שההבדל בין עדות שיטה לבין עדות על סתם מעשים דומים הינהו הבדל של דרגה – של מידת הדמיון בין התכונות המאפיינות את העסקות הקודמות לאלו הטמונות בעסקה שהיא נשוא המשפט – הווה אומר כי עדות שיטה מחייבת הצטברות של תכונות דומות בדרגה יותר גבוהה מאשר עדות על מעשים דומים, המכוונת להוכיח אך את כוונתו הפלילית של הנאשם". לאור כלל זה, אין זה מפתיע שאגרנט מצא שריבוי מעשיהם של שיוביץ וראש מוכיח את כוונתם הפלילית, ושאין לקבל את טענתם המרכזית ולפיה מדובר בטעויות בתום לב להן לא היו מודעים. למשל: זליג שנף העיד שלא מסר לשיוביץ את הפרטים שהלה כלל בתצהירו, ואילו נורברט גולדנברג מעולם לא הכיר את שנף שתצהירו אמור היה לתמוך בתביעתו. שיוביץ כתב, כביכול מפיה של דונה סולטני, שבעלה נהרג ביאסי – אך היא העידה שאינה יודעת מה עלה בגורלו, ושאמרה במפורש לשיוביץ שמעולם לא הייתה בעיר זו. הירשקו שמיל העיד, כי שיוביץ אמר לו שיכזב בתביעתו ויכתוב ששהה ביאסי כל המלחמה, למרות שבפועל היה בה רק חודשים אחדים.

יוסף יצחק אמר בבית המשפט, כי חתם על טופס ריק ומעולם לא היה במשרדם של שיוביץ וראש. אף על-פי כן, ראש "אימת" את תצהירו, כמו גם את אלו של אשר הרבג'יו ודוד קופל שהתיימרו להיות עדיו של יצחק למרות שהשלושה מעולם לא נפגשו. פני מרקוביץ תיארה כיצד ראש הציג בפניה שני אנשים שלא הכירה ואשר לדבריו יכלו לחתום על עדות למענה – ואזי היא חתמה על תצהירה בלא לדעת מה כתוב בו. ואילו לדברי קרפן נתנזון, הוא לא היה אי-פעם במשרדם של שיוביץ וראש ולא התיר להם למלא תצהיר כלשהו בשמו. השורה התחתונה של אגרנט הייתה ברורה: "נוכח מסקנות אלו, אשר משקלן המצטבר של התכונות הדומות הנ"ל מחייב להסיקן, מן הדין היה להביא בחשבון, בגין כל עסקה ועסקה, את ההוכחות הנוגעות לכל תשע העסקות יחדיו, הואיל והוכחות אלו עמדו כולן היטב במבחן הרלוונטיות, ולכן מהוות הן עדות כשרה על שיטת התרמית של המערערים בגין כל אחת מהן". המדינה ערערה על קולת העונשים ואגרנט קיבל את ערעורה. אכן, הסביר, לזכותם של שיוביץ וראש עמדו נסיבות מקלות: הם בשנות השישים לחייהם, ניצולי שואה בעצמם, הם עלולים לאבד את רשיונותיהם והפיצויים הגיעו לתובעים כפי שהתברר בדיעבד כאשר מערב גרמניה הסירה את המגבלות על התשלומים לניצולי רומניה. אולם, הדגיש אגרנט, "אין הן יכולות להיות שקולות, כלל ועיקר, כנגד חומרת המעשים הפליליים שיוחסו להם. "לא רק שמעשים אלה – המעשים של ייצור תצהירים כוזבים ומתן תעודות נוטריון כוזבות – פוגעים קשות ברמת המקצוע של עריכת הדין ועלולים למעט את אמון הקהל הרחב, לרבות גורמי חוץ, במעמדם של עורכי דין בארץ – ודברים אלה הודגשו על-ידי השופט [המחוזי] ומחייבים כשלעצמם שלא לפטור את המערערים בעונש המאסר הקל שהוא קבע – אלא כתוצאה מאותם המעשים, עלול להתערער מן היסוד ההסדר התחיקתי, לפיו הוענקה לעורכי דין, מחמת האמון הגדול שרוחשת המדינה למעמדם, הסמכות לקבל ולאשר הצהרות בשבועה. ברי, שתוצאה כזאת לא תימנע, בלי שהעונש בנדון יהיה עונש הולם ומרתיע". הוא גזר על שיוביץ וראש עשרה חודשי מאסר בפועל.