"...אין המדובר בגרסאות שונות שכל הדרוש כדי ליישב ביניהן היא תזה הגיונית המיישרת את ההדורים ומסלקת את הסתירה הקוטבית שביניהן. מדובר כאן על מערכות עובדתיות סותרות, לכאורה, לגביה דרוש, לאור טיבן ומהותן,
נדבך ראייתי נוסף, כגון, הוכחה המבטלת אמיתות או אמינות ההודעות, או, למשל, ראיה המוסיפה ומבהירה כי היו מפעילים שונים לתאי הגזים בפרקי הזמן השונים של הפעלתם, או תזה לפיה היה ואכמן בשם מרצ'נקו, אך קשירתו להפעלה של תאי הגזים היא המצאה מאוחרת או בלתי מדויקת מבחינת משך הזמן או ראיות אחרות כיוצא באלה. דא עקא, לא הובאה ראיה המאיינת אמיתות או אמינות ההודעות; ואין ראיה המגשרת ומיישבת בין הגרסאות הסותרות, ואין תזה רציונלית המאפשרת הותרת ראיות עדי הראייה כראיה קרובה לוודאי, על-אף קיום הגרסה השונה הנובעת מן ההודעות.
"הקביעה אם נותר ספק סביר בדבר אשמתו של נאשם או לאו, אינה פרי תחושה או התרשמות. קביעה זו מעוגנת במיונו ובסיווגו של חומר הראיות לכדי מִתְאם סביר אחד, הנוצר בעקבות מסקנה של אמיתות ואמינות לגבי ראיות פלוניות ודחיית יתרתן כבלתי אמינות או כבלתי מספיקות מטעמים הנשענים על דיני הראיות. העדר הסבר רציונלי בדבר מקורה, מהותה וטִבְעה של מערכת ראיות שלמה, מותיר ספק סביר. בנסיבות שבפנינו מונעות ההודעות שהובאו בשלב הערעור את הסקתה של מסקנה רציונלית, שהיא קרובה לוודאי, בדבר ביסוס הרשעת המערער כאיוון האיום מפעיל תאי הגזים. בהעדר מסקנה הגיונית כלשהי בקשר להודעות כאמור נותר תיקו, היינו ספק סביר, ואם יש ספק סביר – זכאי המערער ליהנות ממנו".
השופטים סיכמו: "בפנינו, לאחר סיום שמיעת הערעור, הוגשו הודעות של ואכמנים שונים, בהן מדובר על מישהו אחר כאיוון האיום מטרבלינקה. הודעות אלו לא ידענו כיצד באו לעולם ומי הרה אותן; אך קיבלנו אותן לפני ולפנים משורת הדין והדיון. ומשהיו בפנינו, החל הספק מכרסם בתודעתנו השיפוטית, שמא המערער אינו איוון האיום מטרבלינקה. מכוחו של כרסום זה, שידענו טיבו אך לא את פשרו, מנענו עצמנו מלהרשיע את המערער על זוועות טרבלינקה".