וכאמור, לא במקרה זה קורה עכשיו. אין כמובן להסיר ולו גרם של אחריות ואשמה מכתפיהם של האלימים ופורעי החוק – ברחוב עזה, בהיכל מנורה-מבטחים, בכביש סואן, בדירת מגורים. באלו יש לטפל בכל החומרה, כפי שמתיר החוק. אך הממשלה הנוכחית לא תוכל לפתור את הבעיה, משום שהיא במידה לא-מועטה המקור שלה. ממשלה שהעומד בראשה מבסס את הקריירה שלו על שיסוי ופילוג. ממשלה שמאז יום הקמתה מפגינה זלזול מוחלט במתנגדיה. ממשלה המפגינה בוז גמור לאנשי מקצוע. ממשלה שבעיצומה של מלחמה ממשיכה לבזוז את הקופה הציבורית לטובת עצמה ומקורביה. ממשלה המעניקה הטבות בדם ובדמים למיעוט קיצוני על חשבון הרוב הדומם. ממשלה האטומה בכל מאודה לסבלות הציבור, רגשותיו ומאווייו. ממשלה המנסה לרמוס את יסודות הדמוקרטיה ושלטון החוק. ממשלה שמטעמים אישיים מפקירה עשרות אזרחים בידי חיות אדם. ממשלה שמסיבות פוליטיות מטביעה את המדינה בבוץ ביטחוני, מדיני וכלכלי שספק אם ניתן יהיה להיחלץ ממנו. ממשלה שאיננה רוצה לסיים מלחמה אחת ודוהרת לעבר מלחמה נוספת. הממשלה הזאת גורמת לתחושה של זעם מעורב בייאוש – וזהו התמהיל המצית אלימות. כיצד אפשר לדבר איתה על הרפורמה המשפטית, אם היא מסרבת לדבר? מה נותר לעשות פרט להפגנות, שמהן היא מתעלמת עד שהן הופכות לאלימות? ומה אמור הציבור להסיק מן העובדה, שאותה מחאה השיגה, לפחות זמנית וחלקית, את יעדיה רק לאחר שגלשה להפרות חוק? כיצד אמורים האזרחים לפעול, חודשים בודדים לאחר מכן, אל מול ממשלה המסרבת לפדות אחים ואחיות מן השבי? האם לא יגיעו בצורה הגיונית למסקנה, שרק אלימות ופריעת חוק עשויים להשיג משהו? ושוב, כדי שלא יהיה ספק: זוהי מסקנה פסולה בתכלית שסכנותיה עצומות. אני מציע כאן הסבר, לא הסכמה. אלא שלמרבה הצער, דומה שזה הסבר נכון – ובעיני חלקים הולכים וגדלים מן הציבור. נחום ברנע כתב אתמול בחלחלה, כי בהפגנה בסוף השבוע שמע מישהו אומר "אני מתחיל להבין את יגאל עמיר". נכון, זה אדם אחד – אבל אם נחזור לאותו מוצאי שבת נורא בנובמבר 1995, מתברר שלא צריך הרבה יותר מאשר אדם אחד.

עוד הבהרה חשובה: איש איננו זך וישר בהקשר הזה. האופוזיציה תורמת בנדיבות רבה את חלקה להסתה ולהתססה. אך יש הבדל גדול מאוד בינה לבין הממשלה: בעיקרון, האופוזיציה יכולה רק לדבר; הממשלה היא זאת שבידיה מצוי הכוח. היא זאת שבה יושב עבריין ותומך טרור, המתערב בצורה פוליטית בפעילות המשטרה ומעניק גיבוי לשוטרים אלימים כלפי מתנגדי הממשלה. היא זאת שמקדמת חוקים המיטיבים עם תומכיה על חשבון כל היתר. היא זאת שמחלקת כספים לאנשיה ומשרות למקורביה. והיא זאת שנושאת באחריות למה שמתרחש במשמרת שלה, גם אם – כפי שאמר בצדק השבוע הרצי הלוי – המילה הזאת איננה מוכרת לה. לכל הגורמים הפנימיים הללו יש להוסיף את מלחמת חרבות ברזל. אינני מבין בפסיכולוגיית המונים ואינני יודע מהן השלכותיו של עימות מזוין על הפרט. ההיגיון הפשוט אומר, שלמצב בו מאות אלפים מחזיקים נשק במשך חודשים ארוכים – וכולנו מגבים אותם – יש השפעות. שלמצב בו רבבות לוחמים נאלצים לחסל אלפי מרצחים – וכולנו מצדיעים להם – יש השפעות. שלמצב בו מאות משפחות מקבלות בשורות איוב – וכולנו דומעים איתן – יש השפעות. שלמצב בו עשרות משפחות חיות באי-ודאות נוראה – וכולנו מחבקים אותן – יש השפעות. כל אלו יחדיו הם הרכיבים הנכנסים לסיר לחץ לאומי ענק. הסיר הזה כבר עבר מזמן את שלב ההתחממות, שלב הבעבוע ושלב הרתיחה. הסיר הזה קרוב כעת לפיצוץ. והפיצוץ עלול להתרחש בהיכל מנורה-מבטחים, ברחוב עזה ובכל מקום אחר. אנחנו לא פסע מניצחון מוחלט, אלא מתהום קטלנית. אנחנו לא רגע לפני חיסול אויב חיצוני, אלא לפני מלחמת אחים. הממשלה הזאת היא האחרונה שיכולה למנוע את הפיצוץ, משום שהיא הראשונה שתגרום אותו. יש שפע של סיבות מדוע ממשלת החורבן חייבת ללכת היום, לא מחר ובוודאי לא מחרתיים. אמש קיבלנו הוכחה ברורה.