וכאמור, לא במקרה זה קורה עכשיו. אין כמובן להסיר ולו גרם של אחריות ואשמה מכתפיהם של האלימים ופורעי החוק – ברחוב עזה, בהיכל מנורה-מבטחים, בכביש סואן, בדירת מגורים. באלו יש לטפל בכל החומרה, כפי שמתיר החוק. אך הממשלה הנוכחית לא תוכל לפתור את הבעיה, משום שהיא במידה לא-מועטה המקור שלה.
ממשלה שהעומד בראשה מבסס את הקריירה שלו על שיסוי ופילוג. ממשלה שמאז יום הקמתה מפגינה זלזול מוחלט במתנגדיה. ממשלה המפגינה בוז גמור לאנשי מקצוע. ממשלה שבעיצומה של מלחמה ממשיכה לבזוז את הקופה הציבורית לטובת עצמה ומקורביה. ממשלה המעניקה הטבות בדם ובדמים למיעוט קיצוני על חשבון הרוב הדומם. ממשלה האטומה בכל מאודה לסבלות הציבור, רגשותיו ומאווייו. ממשלה המנסה לרמוס את יסודות הדמוקרטיה ושלטון החוק. ממשלה שמטעמים אישיים מפקירה עשרות אזרחים בידי חיות אדם. ממשלה שמסיבות פוליטיות מטביעה את המדינה בבוץ ביטחוני, מדיני וכלכלי שספק אם ניתן יהיה להיחלץ ממנו. ממשלה שאיננה רוצה לסיים מלחמה אחת ודוהרת לעבר מלחמה נוספת.
הממשלה הזאת גורמת לתחושה של זעם מעורב בייאוש – וזהו התמהיל המצית אלימות. כיצד אפשר לדבר איתה על הרפורמה המשפטית, אם היא מסרבת לדבר? מה נותר לעשות פרט להפגנות, שמהן היא מתעלמת עד שהן הופכות לאלימות? ומה אמור הציבור להסיק מן העובדה, שאותה מחאה השיגה, לפחות זמנית וחלקית, את יעדיה רק לאחר שגלשה להפרות חוק? כיצד אמורים האזרחים לפעול, חודשים בודדים לאחר מכן, אל מול ממשלה המסרבת לפדות אחים ואחיות מן השבי? האם לא יגיעו בצורה הגיונית למסקנה, שרק אלימות ופריעת חוק עשויים להשיג משהו?
ושוב, כדי שלא יהיה ספק: זוהי מסקנה פסולה בתכלית שסכנותיה עצומות. אני מציע כאן הסבר, לא הסכמה. אלא שלמרבה הצער, דומה שזה הסבר נכון – ובעיני חלקים הולכים וגדלים מן הציבור.
נחום ברנע כתב אתמול בחלחלה, כי בהפגנה בסוף השבוע שמע מישהו אומר "אני מתחיל להבין את
יגאל עמיר". נכון, זה אדם אחד – אבל אם נחזור לאותו מוצאי שבת נורא בנובמבר 1995, מתברר שלא צריך הרבה יותר מאשר אדם אחד.