נמשיך עם פארסת אבו-סלמיה, ששורשיה הולכים עשרות שנים אחורה. בספטמבר 2017 פסק בית המשפט העליון, כי יש להעניק לכל אסיר ועצור בישראל שטח מחיה של לפחות שלושה מ"ר בתוך תשעה חודשים, ושל ארבעה מ"ר בלי שירותים ומקלחת או 4.5 מ"ר עם שירותים ומקלחת בתוך 18 חודשים. זה היה לפני שבע שנים, שלוש שנים לאחר הגשת העתירה. בפסק הדין ציין השופט אליקים רובינשטיין, כי הסוגיה ידועה מזה לפחות ארבעה עשורים – כלומר, כיום היא כבר בת 50.
אם המדינה הייתה מקיימת את פסק הדין, כבר היינו מזמן במקום הרבה יותר טוב, וריבוי המעצרים בזמן המלחמה לא היה מוביל לקטסטרופה הנוכחית. אבל המדינה לא קיימה אותו במלואו. לאחר שקיבלה דחייה, היא הצליחה להגיע ליעד הראשון – שלושה מ"ר – אבל השני נדחה ונדחה ונדחה ונדחה, ובחודש שעבר
קיבלה המדינה ארכה עד חודש דצמבר לדווח כיצד התקדמה. דהיינו, שורש הרע הוא בהזנחה עתיקת יומין ובהפרה מתמשכת של פסק דין, גם אם פה ושם נעשו מאמצים והיו שיפורים.
הסניגוריה הציבורית – זרוע של משרד המשפטים – מתריעה מזה שנים על מצב הכליאה, המזכיר מדינות נחשלות. המצב הורע בהרבה מאז תחילת המלחמה, ובחודש פברואר השנה
דיווחה הסניגוריה שהמצוקה היא נחלתם של כל האסירים והעצורים, ולא רק של אנשי חמאס ומחבלים אחרים. "פגיעה חריפה וחסרת תקדים בזכויות העצורים והאסירים בישראל. משבר כליאתי חסר תקדים, במסגרתו מצופפים עצורים ואסירים - הן פליליים והן ביטחוניים - למרחב מחייה בלתי אנושי ואף לכדי הלנה על הרצפה", נאמר בדוח שלה.
בהחלטת בג"ץ בחודש שעבר צוין, כי 55% מהכלואים מוחזקים כעת בתנאים שאינם עומדים אפילו בפעימה הראשונה של פסק הדין מ-2017, שטח המחיה הממוצע ירד לשני מ"ר ו-4,100 כלואים – מתוכם 800 פליליים – ישנים מדי לילה על מזרונים המונחים על הרצפה. כל זה לא הזיז את קצה הציפורן של איתמר בן-גביר, הממונה על השב"ס, ותהיו בטוחים שגם כעת לא ישתנה כלום. או שיהיה צורך לשחרר עוד חשודים בטרור, או שיפרצו מהומות במתקני הכליאה, או שנחטוף בזירה הבינלאומית, או כולם ביחד – וברור שאז נחזור למעגל ההאשמות שבו פתחנו.