קראתי בשבועות האחרונים את ספרו המעולה של טים בוברי "לפייס את היטלר", המתאר בפרטי-פרטים – תוך שימוש במקורות שלא פורסמו לפני כן – את מדיניות הפייסנות ההרסנית של בריטניה מול גרמניה בשנות ה-1930. רבים כבר אמרו, כי בנימין נתניהו רואה את עצמו דמוי וינסטון צ'רצ'יל, בעוד שבפועל הוא נוויל צ'מברליין: לא מנהיג נחוש, אלא הססן ודחיין; לא מי שמוביל לניצחון, אלא מי שאחראי לאסון; לא מי שמגבה את נאומיו הנשגבים במעשים נחרצים, אלא מי שבעיקר מפריח ססמאות ריקות. כל זה נכון, ומיד נחזור לכך. בין דפי ספרו של בוברי מצאתי עוד שלוש מקבילות קטנות אך מטרידות. הוא מצטט את לורד רוברט קרנבורן, ממתנגדי הפייסנות, אשר כתב מיד לאחר הסכם מינכן, שבוחריו תומכי הממשלה רואים בו "סוציאליסט, מחרחר מלחמה ואויב מרושע של ראש הממשלה... [השמרנים] נראים לי קצרי ראות ומתעקשים לדבוק בטעויותיהם עד טירוף". בדיוק כמו הליכוד היום. ערב המלחמה, כאשר המצב היה מתוח ביותר, יצא הפרלמנט לפגרת הקיץ הרגילה שלו – מ-4 באוגוסט ועד (לפי התוכנית) 3 באוקטובר. צ'מברליין דחה את ההתקפות ואת התחנונים, וכפה את הפגרה בכך שהפך את הסוגיה להצבעת אי-אמון. מזכיר לכם משהו? ולמחרת דיווח העיתון איוונינג סטנדרד: "ראש הממשלה דורש את רשימת חברי הפרלמנט שלא הצביעו אמש. כולם ייכנסו לרשימה השחורה" – דהיינו, יסולקו מן המפלגה השמרנית ולא יוכלו להתמודד מטעמה. גם זה איכשהו נשמע מוכר. ההבדל הגדול היה, שכאשר התברר עומק האסון שגרם צ'מברליין – היו אלו חברי מפלגתו שכפו את התפטרותו. כן, בעיצומה של המלחמה – למעשה, ביום בו גרמניה פלשה לצרפת, הולנד ובלגיה, ועירבה במישרין את בריטניה בקרבות. נכון שבבריטניה לא היו בחירות בחמש השנים הבאות, אך הייתה לה ממשלת אחדות שנהנתה מתמיכת 98% מחברי הפרלמנט, ועם חלוקת סמכויות אמיתית בין השמרנים ללייבור. בארה"ב, קנדה, אוסטרליה ודרום אפריקה התקיימו הבחירות כסדרן בכל שנות המלחמה. זה שאין לנו צ'רצ'יל, לא אומרים שאנחנו צריכים להיתקע עם צ'מברליין.

השבוע קיבלנו בשידור חי הוכחה ברורה וחד-משמעית לכך שבנימין נתניהו שם את הפוליטיקה האישית שלו מעל האינטרסים הביטחוניים החיוניים ביותר של המדינה. זה כבר לא "רק" בני גנץ וגדי איזנקוט המספרים מה התחולל בקבינט המלחמה (אבל הם הרי יריבים פוליטיים שלו, אז לא צריך להאמין להם). זה כבר לא "רק" יואב גלנט שאומר את אותם הדברים (ואותו כנ"ל). כאן זה היה גלוי לעין. איתמר בן-גביר מנסה פעם אחר פעם להבעיר את המקום הדליק ביותר במזרח התיכון – הר-הבית. הוא עושה זאת במו רגליו, הוא גורם למשטרה להתעלם מהפרות הסטטוס-קוו, והוא מגדיל בהתמדה את כמות הדלק שהוא שופך על המדורה. השבוע זה היה רצונו להקים בית כנסת על ההר. נתניהו הסתפק בתגובה הקבועה שלו: אמירה לקונית לפיה אין שינוי בסטטוס-קוו. ראש ממשלה הדואג באמת לביטחון ישראל, היה מעניש בצורה חמורה את בן-גביר. נתניהו לא יכול לפטר אותו, כי הוא אינו שייך למפלגתו. אבל הוא כן יכול להוציא אותו מהקבינט, הוא כן יכול לפרסם הודעה נחרצת המבטלת אחורה וקדימה את כל דבריו של בן-גביר על הר-הבית, הוא כן יכול להפקיע ממנו סמכויות כענישה. אבל הוא כמובן לא עשה, לא עושה ולא יעשה דבר – כי בלי בן-גביר אין לו קואליציה, וזה השיקול העליון. כל השאר, כולל ביטחון המדינה, כפוף לכך.

לפעמים אפילו האינטרסים האישיים של נתניהו אינם מספיקים כדי לגבור על הדחיינות הכרונית שלו. הנה זווית פחות ידועה של בקשת התובע בהאג, כרים חאן, להוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט. פרופ' עמיחי כהן ופרופ' יובל שני, מומחים למשפט בינלאומי, הגישו לבית הדין נייר עמדה וגם פרסמו מאמר אקדמי העומדים על שתי חולשות מרכזיות בבקשתו של חאן (נקודות עליהן עמדו גם ממשלות ארה"ב וגרמניה, בהתנגדותן להוצאת הצווים). האחת, והיותר משפטית, היא העדר סמכות. בית הדין יכול להיכנס לתמונה אם מדינה חברה מאצילה לו את סמכויותיה. חאן טוען, שקיבל הסמכה כזו מהרשות הפלשתינית. נניח בצד את שאלת מעמדה של הרשות; הסכם אוסלו קובע במפורש, שאין לה סמכות שיפוט על ישראלים (וכך היא גם נוהגת בפועל). זה אומר, שאין לה סמכות על נתניהו וגלנט שאותה היא יכולה להעביר להאג. השנייה והמשמעותית יותר נוגעת לאופן בו נתניהו יכול לכאורה להסיר די בקלות את האיום חסר התקדים הזה (מעולם לא הוצא צו מעצר למנהיג מדינה דמוקרטית). אמנת בית הדין מחייבת את התובע לפנות תחילה למדינה בה מדובר ולברר האם היא בודקת בעצמה את הטענות שהוצגו בפניו. בעיקרון, אם התשובה חיובית ורצינית – בית הדין אמור להחליט שלא להתערב. חאן לא פנה לישראל. הוא טוען שהסתמך על החלטת קודמתו, פאטו בנסודה, בשנת 2019 לפתוח בחקירה בנוגע ליחסה של ישראל לפלשתינים. ישראל, שאינה חתומה על אמנת בית הדין וכופרת בסמכותו, לא השיבה לה אז. אלא שכעת מדובר באירועים שונים לחלוטין ובטענות שונות לחלוטין. לדעת כהן ושני, כל שישראל הייתה צריכה לעשות, הוא להקים ועדה שתבדוק את הטענות הספציפיות כלפי נתניהו וגלנט בנוגע לניהול המלחמה. זו לא חייבת להיות ועדת חקירה ממלכתית; ועדת בדיקה ממשלתית של אישים בעלי מוניטין, בליווי משקיף בינלאומי, אמורה להספיק. וכאמור, לא מדובר בחקירת המלחמה אלא בבדיקת הטענות הנקודתיות – שאותן קל מאוד להפריך, כי נתניהו וגלנט רחוקים ביותר מביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. גלי מיארה הביעה עמדה דומה לפני חודשיים, ומכונת הרעל מיהרה להאשים אותה שהיא מנסה לכפות ועדת חקירה ממלכתית. נתניהו שמע ולא עשה דבר. למה? ממש לא ברור, אלא אם נחזור לאותה דחיינות קבועה. אולי הדרך לשכנע אותו היא לפנות לשרה נתניהו ולהסביר לה, שעם צו כזה – היא לא תוכל לבלות את יום הנישואין שלה בסוף שבוע ברומא.

כל מי שיש לו מינימום של שכל ישר, הגינות ואנושיות, היה לוקח צעד אחורה בנוגע לטכס 7 באוקטובר. ממש לא חשוב מי צודק ומי לא, ממש לא חשוב של מי הסמכות, ממש לא חשוב מה הכוונות ומה המניעים. בשורה התחתונה, ה"ביחד ננצח" הפך ל"בנפרד נתאבל" – שזה במידה רבה "ביחד נפסיד". האחריות למנוע זאת היא בידי הממשלה, משום שהיא שהציתה את האש והיחידה שיכולה לכבות אותה. בשנותי כחוקר שואה למדתי שלא מתווכחים עם ניצולים. פשוט לא. גם אם הם טועים, גם אם העובדות שונות – מציגים זאת בצורה הכי מכובדת שאפשר, ולא מתקרבים לאיזושהי התחלה של עימות. הם שילמו מחיר שאין נורא ממנו תמורת הזכות שיישמעו בלא סייג. לתפיסתי, זהו היחס הראוי גם למשפחות שכולות ולמשפחות חטופים, ובדיוק מאותה סיבה. זה נותן להם זכות וטו? אולי. אבל מי שברוך השם אינו במקומם, הוא זה שחייב לסגת. לא מירי רגב. היא תמשיך למרות "רעשי הרקע". היא תלך למעוז הליכוד באופקים ותתעלם מעמדת הקיבוצים; חזרנו לערי הפיתוח מול הקיבוצניקים, אחד מקווי השיסוי הישנים של המפלגה. ולא בנימין נתניהו, שבהפגנה חסרת תקדים של בוז, אפילו לא טרח לענות להצעתו של יצחק הרצוג לקיים את הטקס בבית הנשיא. כי כמו תמיד בממשלה הזאת: אם איננו מצליחים להשתלט על משהו – אנחנו מפרקים אותו (בית המשפט העליון, צה"ל) או מתעלמים ממנו (הנשיא, הייעוץ המשפטי). המחלוקת על הטקס משרתת בצורה הטובה ביותר את הממשלה, את העומד בראשה ואת הלקקנים שסביבו. זהו הקו שלהם כדי להתחמק מאחריות ל-7 באוקטובר: להטיל אותה על כל מי שאפשר בצירוף הכפשות נגדו, לתייג כ"שמאלני" את כל מי שאיננו אחד מהם, להטיל רפש על מי שרואה את מטרות המלחמה בצורה שונה, וגם לחדש את הנסיונות לבצע הפיכה משטרית ולהשתלט על שומרי הסף. זה מה שרצה להשיג נתניהו כאשר הפקיד את רגב על הטקס, זה מה שהיא נותנת לו וזו הסיבה שלא הייתי תולה יותר מדי תקוות בכך שהם יתעשתו.

בזמן שאיתמר בן-גביר מנסה להבעיר את המזרח התיכון ומירי רגב מבעירה את החברה בישראל, גואים נחלי הדם בתחומים שבאחריותם הישירה. במילים אחרות: השר לביטחון לאומי ושרת התחבורה והבטיחות בדרכים כל כך עסוקים בליבוי יצרים ובפוליטיקה קטנונית, עד שאין להם זמן לדברים שוליים כמו המשימות המיניסטריאליות שבידיהם. בשבעת הימים האחרונים נרצחו בישראל שמונה בני אדם. שמונה בני אדם בשבעה ימים. זהו קצב נורא של 417 בשנה. לכך ניתן להוסיף – כדוגמאות בלבד – פיצוץ רכב בטירה, פיצוץ אופנוע באשדוד, דקירה בראשון לציון, נסיון רצח בערוער, נסיון רצח בכביש 79, ירי בהרצליה, נסיון רצח בבת-ים ויידוי רימון בדליית אל-כרמל; בחלק מן המקרים הללו היו פצועים קשה. האלימות משתוללת ללא גבולות, גם אם לבן-גביר אולי לא מפריע במיוחד ששישה מבין הנרצחים לא היו יהודים (ערבים ואריתראי). לא שמענו ממנו מילה. בששת החודשים הראשונים של השנה נהרגו בתאונות דרכים 263 בני אדם. 263 בני אדם בשישה חודשים. זהו קצב נורא של 526 בשנה. זוהי עלייה של 15% לעומת אשתקד, וזה למרות שלפחות בתחילת השנה – התנועה הייתה פחותה בשל המלחמה. לא שמענו מילה ממירי רגב.

אי-אפשר בלי פינת ההזיה השבועית של בצלאל סמוטריץ. השבוע הייתה לו הברקה: לפרוץ את מסגרת התקציב ב-3 מיליארד שקל, כדי שההוצאה הנוספת לא תיראה כהגדלת הגרעון. כל אנשי המקצוע מתנגדים, וחמור יותר – זוהי למעשה הונאה לכל דבר, סוג של רישום כוזב במסמכי תאגיד, מה שעשתה חברת אנרון באחת השערוריות הפיננסיות הגדולות בהיסטוריה. לסמוטריץ' זה לא מזיז. חברת מודי'ס פרסמה השבוע אזהרה יוצאת דופן, לפיה מלחמה עם אירן או חיזבאללה תוביל להורדת הדירוג של ישראל. שיקולים כלכליים חייבים להילקח בחשבון בעת קבלת החלטות ביטחוניות, כי לכל החלטה כזאת יש מחיר. הוא יכול לנוע בין תעדוף מקורות בזמן שלום – תותחים או גרביים, כלשון השיר של להקת הנח"ל; הוא יכול להיות העלות הישירה של מלחמה כוללת, בדמות ההוצאות הצבאיות; והוא יכול להיות המחיר הכלכלי, בדמות פגיעה בתוצר ובהשקעות, אינפלציה וכאמור הורדת דירוג. שיהיה ברור: השיקול הכלכלי הוא רק אחד מאלו שיש להביא בחשבון, והוא גם אינו ניצב במקום הראשון. אבל הוא חייב להיות חלק ממערכת ההחלטות, ובמקום גבוה. מדינה אינה יכולה לצאת למלחמה שאין ביכולתה לממן, וניצחון במחיר הרס כלכלי הוא סוג של תבוסה. אבל דומה שבעשרת החודשים האחרונים, השיקול הזה פשוט אינו קיים. סמוטריץ' כנראה מקווה שהשם יפתח את אוצרו הטוב וישקה אותנו לא בממטרים אלא בשקלים, ובנימין נתניהו לא יעז להתעמת איתו אלא יעדיף גם כאן לדחות את הבלתי-נמנע. כדי לשקם את ההרס הזה נידרש כולנו לשנים כואבות רבות.