"אם השלטון איננו בידי האנשים הנכונים, הוא בידי האנשים הלא-נכונים!" נבח סר האמפרי אפלבי על ברנרד וולי, בהסבירו מדוע חייבים להתנגד לרפורמה בשלטון המקומי בבריטניה. מה שנאמר בציניות ב"כן, אדוני ראש הממשלה" הוא לגמרי ברצינות כאשר מדובר בחיים האמיתיים ובמיוחד ברצועה עזה ואולי גם ביהודה ושומרון. בנאומו המרגש בשבוע הראשון של מלחמת חרבות ברזל, וגם בביקורו המפעים בארץ שבוע לאחר מכן, הפציר ג'ו ביידן במנהיגי ישראל: אל תחזרו על הטעות שאנחנו עשינו בעירק. לאחר שארה"ב הפילה את סדאם חוסיין, היא הותירה חלל ריק – אליו נכנס דאעש. ככה זה בטבע וככה זה בפוליטיקה: אין ואקום, הוא חייב להתמלא. לפעמים השינוי הוא לטובה: קונרד אדנאואר במקום אדולף היטלר, שארל דה-גול במקום אנרי פטן. לפעמים הוא לרעה: האחים המוסלמים במקום חוסני מובארק, ועוד נראה מה יילד יום עם אחמד א-שרע שבמקום בשאר אסד. בחודש ה-16 של מלחמת חרבות ברזל, ישראל אינה אומרת מי יבוא במקום חמאס. התוצאה הטבעית היא שחמאס נשאר. בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר אינם מוכנים לשמוע על הרשות הפלשתינית (שברור שחייבת לעבור שינוי חד), וזה כובל את ידיו של בנימין נתניהו. ממשל צבאי יחייב – כפי שאמר יואב גלנט, ואיש לא סתר אותו – להציב ברצועה ארבע אוגדות ולהוציא מיליארדים; ואז אף גורם לא יסייע לשקם את הרצועה. ובינתיים חמאס דואג לחסל כל אפשרות של ממשל מקומי עצמאי. המצב יהיה גרוע עוד יותר ביהודה ושומרון, אם הימין המשיחי ההזוי ישיג את מטרתו וימוטט את הרש"פ. במקרה כזה יקרה אחד משני דברים: השתלטות של אירן ושלוחיה או סיפוח יו"ש לישראל. ואז שוב יש שתי אפשרויות: או שישראל תאזרח את הפלשתינים ותהפוך למדינה דו-לאומית, או שלא ואז היא תהפוך למדינת אפרטהייד. תבחרו אתם מה התרחיש המבהיל ביותר. זה עניין של היגיון פשוט ביותר: או שתהיה חלופה ממשית לחמאס, או שהוא ימשיך לשלוט ברצועה. ההיגיון הזה גם ניכר בשטח, מחייב את ישראל להמשיך בלחימה, עולה בחייהם של חיילי צה"ל ומונע את שחרור החטופים. הפתרון הסביר ביותר הוא רשות פלשתינית מתוקנת, בסיוע מדינות ערב. אבל, כאמור, בן-גביר וסמוטריץ' מונעים אותו, ובצורה הזאת המלחמה לא תסתיים – מה שממש לא מפריע להם.

החוק מחייב את ראש הממשלה לעדכן את ראש האופוזיציה, והנוהג המושרש הוא שגם נשיא המדינה מקבל עידכונים. אבל אין שום חובה למנות ממלא-מקום לראש הממשלה, וזה במדינה שתמיד עלולה לקום בוקר אחד ולמצוא את עצמה במלחמה, וערב אחד לגלות שראש הממשלה סבל משבץ מוחי קשה. אהוד אולמרט היה ממלא מקומו של אריאל שרון מסיבות פוליטיות, ומאז לא נקבע מעולם ממלא-מקום ("סגן ראש הממשלה" הוא תואר בלתי מחייב). זה לא הגיוני, זה מטומטם, זה אפילו מסוכן. בישראל אין שום נוהל המחייב מסירת דיווח לציבור על מצבם הרפואי של ראשי המדינה בכלל וראש הממשלה בפרט. כבר ראינו יותר מפעם אחת, שנתניהו מוסר מה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה ובצורה שהוא רוצה. הגיע הזמן למסד את החובה הזאת, כולל נהלים ברורים לגבי דיווחים קבועים ודיווחים מיידיים. שרה נתניהו ויאיר נתניהו הם, מבחינה פורמלית, אזרחים פרטיים. בפועל, כפי שאנחנו יודעים מאין-ספור עדויות וראיות, יש להם השפעה ניכרת על החלטותיו ומעשיו ומחדליו של בנימין נתניהו. אבל גם בלי זה, הם לא יכולים להימנע לחלוטין ממתן דין וחשבון, לפחות כאשר מעשיהם מטילים על הציבור עול כספי ממשי. זה בדיוק מה שקורה כאשר הבן שוהה מזה שנה וחצי במיאמי והרעיה נמצאת שם כבר חודש: האבטחה באחת הערים היקרות ביותר בארה"ב היא על חשבוננו. מגיע לנו לדעת לכל הפחות מדוע הוא שם ומדוע היא אינה חוזרת.

עד לפני שנה חשבתי, שהוויכוח על גיוס החרדים הוא מאבק מיושן ושהעיקר הוא להבטיח שיקבלו השכלה כללית וישתלבו בשוק העבודה. המלחמה שינתה לחלוטין את התמונה: צה"ל צריך עוד 10,000 איש, מהם 7,000 לוחמים – והמספרים הללו יעלו ככל שהמלחמה תתמשך (ואין שום סימן שהיא עומדת להסתיים בקרוב). יש בדיוק שלושה מקורות להשיג את כוח האדם החסר. אפשר להאריך את שירות החובה מ-32 ל-36 חודשים ואולי אפילו יותר. אפשר לגייס אנשי מילואים למאות ימים. ואפשר לגייס רבבות חרדים. שתי האפשרויות הראשונות – לאו פתרונות הם, שכן מדובר בהכבדת הנטל הכבד מנשוא ממילא על החיילים ומשפחותיהם, תוך נזק עצום למשק. רק השלישי הוא פתרון אמיתי וארוך טווח, וזה מעבר לערכים המוסריים והחברתיים הבסיסיים שאמורים להיות מובנים מאליהם. עיגון השתמטות החרדים הוא אחד העוונות הגדולים ביותר שיכולה ממשלה כלשהי לעשות. בישראל של 2025 המשמעות היא פגיעה ישירה וחמורה בביטחון המדינה ובכלכלתה, הרס המרקם החברתי השברירי ממילא ועידוד תופעות של השתמטות וירידה מהארץ. וכאשר הכל נעשה מטעמים פוליטיים למען הישרדותו של בנימין נתניהו – זה כבר הרבה מעבר לטירוף חסר היגיון; זה חסר מחילה.

המלחמה עלתה, עולה ותעלה הרבה עשרות מיליארדי שקלים, כנראה מאות מיליארדים. צריך לממן אותה איכשהו. גם כאן יש שלוש אפשרויות: נטילת הלוואות, הכבדת הנטל וקיצוץ בתקציב. בניגוד לנושא הגיוס, במקרה הזה חייבים להשתמש בשלושתן. בצלאל סמוטריץ' ובנימין נתניהו חייבים להפגין הרבה יותר יכולת עמידה מול הלחצים והזעקות, גם בהנחה שהללו משקפים מצוקה אמיתית. פשוט אין ברירה. אלא מאי? ראשית, בתור שר האוצר היה צריך סמוטריץ' להציף את המחיר הכלכלי של המלחמה ואולי גם לתמוך במהלכים שיביאו לסיומה. אך מאחר שהוא לא מבין כלום בכלכלה ופועל ממניעים אידיאולוגיים הזויים, הוא עושה בדיוק את ההפך. הבורות שלו מתחרה רק בשחצנות שלו, בהצהרות שהמצב טוב ושהוא עומד להיות מצוין. ונתניהו, שבאמת מבין בכלכלה, למעשה יושב בחיבוק ידיים – גם מול ההשתוללות של שותפיו הקואליציוניים. שנית, אין לממשלה הזאת זכות מוסרית לדרוש מהציבור לשלם הרבה יותר ולקבל הרבה פחות, כל עוד היא שופכת מיליארדים על עצמה, על סיעותיה ועל תומכיה. רק השבוע, יממה לפני החלתן של הגזירות על הציבור, אישרה ועדת הכספים בראשות משה גפני העברת 466 מיליון שקל לחינוך החרדי, 481 מיליון שקל לחינוך ההתיישבותי ו-153 מיליון שקל למימוש מטרות קואליציוניות. אבל הבושה מזמן אבדה, ודאי מצד מי שמעולם לא שמעו על תפיסת ה"אחרַי".

התקשורת האמריקנית הבינה רק באיחור, כי היא מילאה תפקיד מרכזי בעלייתו לשלטון של דונלד טראמפ ב-2016. הקמפיין היה משעמם, הרשתות חיפשו אקשן שיניב רייטינג ומצאו אותו בעצרות של טראמפ. הוא נתפס כאנקדוטה, אפילו כבידור, וקיבל חינם שידורים חיים בשווי של מיליארדי דולרים. התוצאה ההרסנית ארוכת הטווח ידועה היטב, והמחיר המלא עוד לפנינו. התקשורת הישראלית עושה את אותה טעות, כאשר היא נותנת במה ומגאפון לפוליטיקאים פרובוקטיביים, גסי רוח, שלוחי רסן ומסוכנים. כאלה שמציעים להטיל פצצת אטום על עזה, מפיצים תיאוריות קונספירציה על הקשר בין מערכת המשפט לפרוץ המלחמה, משתלחים בלשון ביבים ביריביהם, מעלים האשמות הזויות נגד צה"ל וכוחות הביטחון ועוד ועוד. לא נזכיר את שמותיהם, כדי לא לתת להם עוד פרסומת. יש לי הפתעה לעמיתי: לא חייבים לצטט כל ציוץ מופרע, לא חייבים לדווח על כל נאום משתלח, ובוודאי שלא צריכים לראיין כל פרובוקטור. אולי תגידו שהמטרה היא להרתיע ולזעזע; אבל בפועל אתם רק עוזרים להם להשיג נקודות בקרב תומכיהם. חוץ מזה, נדמה לי שהסיבה האמיתית היא רייטינג, אז הנה עוד הפתעה: פורנו יתן הרבה יותר רייטינג, אבל גם אתם יודעים שיש גבולות שלא חוצים. זה צריך להיות אחד מהם.

אם הרופא של מישהו מאיתנו יגיד לו שעליו לאכול פחות סוכר ושומן, להפסיק לעשן ולעשות הרבה יותר פעילות גופנית – סביר להניח שנבין שיש בעיה אצלנו ולא אצלו. אם עורך הדין של יזם נדל"ן יגיד לו שאינו יכול להמשיך לבנות בטרם יקבל אישורים מתאימים – סביר להניח שהוא יבין שיש בעיה במעשיו ולא בייעוץ שהוא מקבל. עניין של היגיון פשוט. לא בממשלה הנוכחית. במקרים הבודדים בהם גלי מיארה ואנשיה אומרים לה ולשרים שיש פגם חמור במעשיהם, הם משוכנעים שהצדק איתם ושהיא מתנכלת להם. מיארה צפויה להראות לממשלה, אם וכאשר תנסה להדיח אותה, שהיא ואנשיה סייעו לקדם מאות רבות של פעולות והחלטות, והסתייגו – במידה כזו או אחרת של חומרה – בערך בעשרה מקרים. לא שזה ישנה לחבורה הזאת. במקביל, יש היגיון רב בפיצול התפקידים של היועץ המשפטי לממשלה וראש התביעה הכללית. במשך שנים אני מחפש הסבר מניח את הדעת לשילוב שלהם ולא מוצא. הכל מצביע לעבר הצורך בפיצול: העובדה שכל אחד מן התפקידים הוא יותר מאשר משרה מלאה, ניגוד העניינים המוסדי בין מי שמייעץ לשרים לבין מי שעלול להעמידם לדין, השאלה מדוע צריך מישהו מעל פרקליט המדינה. הבעיה היא, שיריב לוין ועמיתיו חשודים מלכתחילה – ובצדק – שכל מעייניהם בהשתלטות פוליטית על מערכת המשפט, ולכן גם פיצול כעת ייתפס ככזה, ודאי כאשר הם מחפשים בגלוי את ראשה של מיארה. גם זה יצטרך לחכות לממשלה הבאה, שתקבל משימת שיקום אדירה.