יש לנו חוקים, יש לנו דתות ויש לנו נורמות. החוקים נקבעים בידי נבחרי הציבור ומחייבים את הכל מתוקף עקרונות יסוד של החברה האנושית. הדתות מעוצבות בידי שליחי האל ותלמידיהם ומחייבות את חבריהן מכוח אמונתם וחינוכם. אבל מה עם הנורמות? מי קובע אותן, מי משנה אותן, מי אוכף אותן? ובעצם, האם ניתן לאכוף אותן? דומה שאין תשובה חד-משמעית, אולי משום שזהו בדיוק ההבדל בין נורמות לבין חוקים ודתות: הן הרבה יותר גמישות ואפילו עמומות. ובכל זאת, ברור שיש נורמות מקובלות ואף מחייבות – פשוט בגלל שהן כאלה. זה יכול להיות בדברים הפשוטים ביותר: שמירה על התור, אמירת "תודה" ו"בבקשה", סיוע למי שנפל ברחוב. וזה יכול להגיע לעקרונות יסוד של חיינו – ובכך נעסוק בשורות הבאות. במובן מסוים, נורמות כאלה חשובות עוד יותר מאשר חוקים ודתות – דווקא משום שהן וולונטריות: הן משקפות את המיטב בנו, את הפנים היפות שלנו, את ההסכמות הרחבות שלנו, את מה שמאפשר לנו לחיות יחדיו. מובן שנורמות משתנות עם המקום והזמן. לא הרי קוד הלבוש (או האי-לבוש) של שבטים באפריקה כמו זה של אירופה. נימוסי השולחן של ימי הביניים ייחשבו כיום לגסות משוועת. מאחר שאין מנגנון לקביעתן, ממילא אין מנגנון לעדכונן או ביטולן. בסופו של דבר, זה עניין של שכל ישר ומה שמקובל על הרוב – בעיקר משום שבלי נורמות מחייבות, נחיה באנרכיה מסוכנת. כיצד יש להתייחס למי שמפר את הנורמות, לעיתים בבוז גלוי, ואולי אף רוצה לשבור אותן או לעצב אותן לפי צרכיו? לעניות דעתי: צריך להוקיע אותו. אבל זה מתנגש עם שאלה אחרת, שכבר עמדתי עליה כאן: האם צריך לספר על אמירות ומעשים שוברי נורמות, או שמא בכך מעניקים להם הדהוד נוסף? התשובה שלי מסתמכת על הפירוש לשני פסוקים סותרים בספר משלי: "ענה כסיל כאיוולתו" ו"אל תען כסיל כאיוולתו" – הכל תלוי נסיבות. כאשר שוברי הנורמות הם בלתי נורמטיביים ואולי אפילו בלתי נורמליים – חייבים לומר זאת בקול רם וברור.

בשבת הבאה נקרא את פרשת "שמות", המסתיימת בכישלון מוחץ: לא רק שפרעה אינו משחרר את בני ישראל, אלא שהוא מכביד את העול עד כדי סכנת נפשות. משה רבינו חוזר בטרוניה לקדוש ברוך הוא: "למה הרעות לעם הזה? למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך – הרע לעם הזה". משה הוא אומנם שלוח נאמן ויודע בשם מי הוא הולך, אך בין השורות ניכרת גם נטילת אחריות אישית: אולי הבעיה היא ששלחת אותי ולא מישהו אחר. משה הופך למנהיג הדגול ביותר בתולדות האנושות. כאשר נתן הנביא מוכיח את דוד על חטא בת-שבע, דוד מודה מיד בחטאו. כאשר דוד מונה את העם ללא סיבה מוצדקת וה' שולח מגיפת דבר קטלנית, דוד אומר: "הנה אנכי חטאתי ואנכי הֶעֱוֵיתי, ואלה הצאן – מֶה עשו? תהי נא ידך בי ובבית אבי". לעומת זאת, שאול מתחמק שוב ושוב מאחריותו הברורה להימנעות מהשמדת עמלק. שאול מאבד את המלוכה; לבית דוד היא ניתנת לעולם. כי מנהיג אמיתי וראוי לשמו, יודע לקחת אחריות על מחדליו וחטאיו. הנורמה הזאת אינה מוכרת לבנימין נתניהו. דומני שהוא מעולם לא אמר "טעיתי", ודאי לא מאז 7 באוקטובר. כמו שהנורמה של צניעות וזהירות בכספי ציבור אינה מוכרת לו ולמשפחתו. 243,000 שקל הוצאו מקופת המדינה במחצית הראשונה של 2024 על הווילה בקיסריה, כולל 18,360 שקל על תחזוקת הבריכה ו-4,317 שקל לרכישת כסאות. אני בטוח שכאשר נקבע שהמדינה תממן את ביתו הפרטי של ראש הממשלה, המחשבה לא הייתה על וילה יוקרתית של מיליונר. כמו שכאשר נקבע שבני משפחתו יאובטחו, המחשבה לא הייתה על שבועות וחודשים במיאמי. הנורמות שלהם אחרות לגמרי.

יועץ הוא יועץ, לא המחליט. זה ברור. את ההחלטות מקבל מי שזה תפקידו והוא הנושא באחריות לתוצאותיהן. לצד זאת, מדרך הטבע, כולנו סומכים על יועצים מקצועיים: רופאים, אדריכלים, רואי חשבון, עורכי דין, אפילו המוכרים בחנויות. זו הנורמה בחיי היום-יום של הפרט וזו הנורמה בחייהן של מדינה וממשלה. כדי לסטות מהנורמה הזאת, צריך סיבה מאוד טובה. אם גלי מיארה אומרת שקיימת מניעוּת משפטית למנות את רואי כחלון לממלא-מקום נציב שירות המדינה, בשל העדר כישורים וניסיון (תוך רמיזה ל"שיפוץ" קורות חייו) – בנימין נתניהו לא אמור למנות אותו. כי זאת הנורמה של עשרות שנים, כי לא ייתכן לקבל את העצה רק כאשר היא מתאימה לך ולהתעלם ממנה כאשר היא לא נוחה לך. וברור שיש כאן משהו הרבה יותר עמוק: בוז רוחבי לשלטון החוק וניסיון שקוף לגמרי למרר את חייה של מיארה עד שתתפטר, או עד שהממשלה תפטר אותה. כאן הסטייה מהנורמה חמורה במיוחד ונוגעת לכולנו, ליסוד שבלעדיו אין מדינה מתוקנת: שלטון החוק.

הסיוט הגדול מאז שהוצגה ההפיכה המשטרית היה מפני היום בו מישהו בממשלת החורבן הזאת ישים פס על פסק דין של בית המשפט העליון. יריב לוין כמעט עושה את זה; שלמה קרעי הכריז קבל עם ועדה שזה בדיוק מה שהוא עושה. לוין מתנהג בנושא מינוי נשיא בית המשפט העליון כמו ילד שלא קיבל סוכריה וכעת לוקח פטיש ושובר את המטבח. הוא מפר את נוהלי הוועדה לבחירת שופטים בזימון של "מומחים"-מטעם ו"מסתייגים"-מתוזמרים, מתבכיין שלא נתנו לו להפר את החוק בדמות שידור חי של הדיונים, משתמש בבריונות בסמכותו כיו"ר הוועדה ורומס לחלוטין את הרוב שיש בה נגדו. בהנחה שבשבוע הוא יאפשר למנות את יצחק עמית לנשיא, לוין ימשיך להחרים אותו על חשבון המערכת כולה ובעיקר על חשבון האזרחים הנזקקים לשירותיה. אין כמעט נורמה שהוא לא דורס. נשארה אחת כזאת, וכאן קרעי "עולה" עליו: סירוב לקיים את צו הביניים שהורה לו להאריך את כהונתם של שניים מחברי מועצת תאגיד כאן. בעזות מצח חסרת תקדים "קבע" קרעי, שהצו אינו תקף ולכן אין מועצה מכהנת. כאן כבר לא מדובר ברמיסת נורמה, אלא בהפרת חוק בוטה שלא הייתה כדוגמתה. זהו מבחן חשוב ביותר לבג"ץ: האם ינקוט כלפי קרעי בהליכי בזיון בית המשפט ויציב מחדש את הגבול שמנסה להפיל שר בממשלת ישראל – הגבול המפריד בין מדינת חוק לבין רפובליקת בננות.

לטלי גוטליב יש מילה קסם: "חסינות". לשיטתה, זה מה שמאפשר לה לא להתייצב לחקירה במשטרה, להשתולל בבית המשפט בתיק בו היא צד, להפריע ללא הרף במהלך עדותו של בנימין נתניהו ועוד ועוד. היא כמובן מכזבת ביודעין. מטרתו של חוק החסינות היא למנוע מהשלטון להתנכל ליריביו, לא מאנשי שלטון להפר את החוק, ויש פסיקה ברורה המגבילה את החסינות. ובכלל, במקרה של גוטליב בהחלט יש לשאול האם ההתנהגות ורמיסת הנורמות אינן מלמדות על חוסר כשירות לתפקידה. בכנסת יש עוד צווחנים השוברים כל נורמה, מינימלית ככל שתהיה, של התבטאויות ושפה. תראו את ההשתלחויות ולשון הביבים של דוד אמסלם, מאי גולן ונסים ואטורי – וזה רק מהשבוע האחרון. איך התדרדרנו עד כדי כך, שטיפוסים כאלה הם לא רק נבחרי הציבור שלנו, אלא גם המחוקקים שלנו, אלה שאמורים לקבוע את גורלנו? ומה שיותר מפחיד הוא המחשבה, שזו עדיין לא התחתית, כי כמעט כל יום אנחנו מגלים שיש שפל עוד יותר עמוק שהם ודומיהם מצליחים לרדת אליו. נורמה? נסתפק בזה שיהיו נורמליים.

אלוף העולם הבלתי-מעורער בשבירת נורמות הוא דונלד טראמפ. אפשר למלא עמודים רבים בדוגמאות לכך, אבל נסתפק בכותרות טלגרפיות. הלשון המשתלחת. השקרים הרבים מספור. הדיבורים ההזויים. העסקים הפרטיים במקביל לנשיאות. ההימנעות מפרסום דוחות מס. המינוי של בני משפחה לתפקידים ציבוריים. הבחירה בלקקנים חסרי כישורים למשרות בכירות. ההרשעות הפליליות. הפסיקות האזרחיות. אבל האמריקנים מתים על זה והעולם כולו ישלם את המחיר. כאילו שזה לא מספיק, כעת מצטרף אליו אילון מאסק. המולטי-מיליארדר האקסצנטרי, שהפך את רשת X למעוז של שקרים ושטנה, בוחש בצורה הכי גלויה והכי בוטה בעניינים הפוליטיים של כמה מבעלות בריתה החשובות ביותר של ארה"ב – גרמניה, בריטניה וקנדה. הוא מקדם את אנשי הימין הקיצוני תוך חתירה תחת הממשלות הנבחרות, ותהיו בטוחים שהוא ימשיך בכך – כי מדובר בסך-הכל בנורמה הכי בסיסית ביחסים הבינלאומיים, לא במשהו שיכול לדגדג לאדם העשיר ביותר בעולם. זה כמובן הכי מסוכן. גם בגלל שבראש ארה"ב יעמדו החל מעוד עשרה ימים שני אנשים בלתי יציבים, שלא רואים אף אחד ממטר, שחושבים רק על עצמם, שבזים לדמוקרטיה ולשלטון החוק. גם בגלל שהם נותנים דחיפה למי שירצו לחקות אותם ויוכלו להצטדק בטענת המחץ: אם זה בסדר בארה"ב – למה לא אצלנו? וגם בגלל שזוהי ההוכחה הטובה ביותר לחשיבות הנורמות ולמה שקורה כאשר מתחילים בלרמוס "רק" אותן: מהר מאוד מגיעים להתעלמות מערכי היסוד.