יש לנו חוקים, יש לנו דתות ויש לנו נורמות. החוקים נקבעים בידי נבחרי הציבור ומחייבים את הכל מתוקף עקרונות יסוד של החברה האנושית. הדתות מעוצבות בידי שליחי האל ותלמידיהם ומחייבות את חבריהן מכוח אמונתם וחינוכם. אבל מה עם הנורמות? מי קובע אותן, מי משנה אותן, מי אוכף אותן? ובעצם, האם ניתן לאכוף אותן? דומה שאין תשובה חד-משמעית, אולי משום שזהו בדיוק ההבדל בין נורמות לבין חוקים ודתות: הן הרבה יותר גמישות ואפילו עמומות.
ובכל זאת, ברור שיש נורמות מקובלות ואף מחייבות – פשוט בגלל שהן כאלה. זה יכול להיות בדברים הפשוטים ביותר: שמירה על התור, אמירת "תודה" ו"בבקשה", סיוע למי שנפל ברחוב. וזה יכול להגיע לעקרונות יסוד של חיינו – ובכך נעסוק בשורות הבאות. במובן מסוים, נורמות כאלה חשובות עוד יותר מאשר חוקים ודתות – דווקא משום שהן וולונטריות: הן משקפות את המיטב בנו, את הפנים היפות שלנו, את ההסכמות הרחבות שלנו, את מה שמאפשר לנו לחיות יחדיו.
מובן שנורמות משתנות עם המקום והזמן. לא הרי קוד הלבוש (או האי-לבוש) של שבטים באפריקה כמו זה של אירופה. נימוסי השולחן של ימי הביניים ייחשבו כיום לגסות משוועת. מאחר שאין מנגנון לקביעתן, ממילא אין מנגנון לעדכונן או ביטולן. בסופו של דבר, זה עניין של שכל ישר ומה שמקובל על הרוב – בעיקר משום שבלי נורמות מחייבות, נחיה באנרכיה מסוכנת.
כיצד יש להתייחס למי שמפר את הנורמות, לעיתים בבוז גלוי, ואולי אף רוצה לשבור אותן או לעצב אותן לפי צרכיו? לעניות דעתי: צריך להוקיע אותו. אבל זה מתנגש עם שאלה אחרת, שכבר עמדתי עליה כאן: האם צריך לספר על אמירות ומעשים שוברי נורמות, או שמא בכך מעניקים להם הדהוד נוסף? התשובה שלי מסתמכת על הפירוש לשני פסוקים סותרים בספר משלי: "ענה כסיל כאיוולתו" ו"אל תען כסיל כאיוולתו" – הכל תלוי נסיבות. כאשר שוברי הנורמות הם בלתי נורמטיביים ואולי אפילו בלתי נורמליים – חייבים לומר זאת בקול רם וברור.