ההצעה: החלפת נציגי לשכת עורכי הדין לצד שמירה על רוב של אנשי המקצוע בוועדה והתבססות על המבנה הקיים. ההרכב יכלול שני שרים, שני ח"כים, שני עורכי דין ושלושה שופטים.

במקום נציגי לשכת עורכי הדין יכהנו בוועדה שני עורכי דין, אחד לפי בחירת הקואליציה והשני לפי בחירת האופוזיציה. עורכי הדין יהיו בעלי ניסיון של לפחות עשר שנים בליטיגציה בבתי המשפט. בתקופת כהונתם כחברי הוועדה הם לא יוכלו להופיע בבתי המשפט. יישמר הרוב המקצועי בוועדה. האמירה שיישמר הרוב של אנשי מקצוע אינה מדויקת. עורכי דין שימנו הפוליטיקאים יהיו מזוהים איתם ועלולים להיות עושי דברם; אפשר להקטין במידת-מה חשש זה אם ייקבע שהם יכהנו רק קדנציה אחת, כך שלא יצטרכו להתחנף למאן דהוא כדי להיבחר שוב. זהו מהלך שגוי, המעניק למעשה רוב לפוליטיקאים בוועדה, אך לא לקואליציה לבדה – ולכן הוא אינו פסול. הוצאת נציגי הלשכה מהוועדה אינה נקייה מספקות. הלשכה מכירה את המועמדים לשיפוט ואת השופטים המכהנים, ומבטאת את קולם של "לקוחות" בתי המשפט. לצד זאת, מעמדה בשפל מסיבות ידועות, ולעיתים דומה ששופטים אינם פועלים נגד עורכי דין (למשל בהטלת הוצאות אישיות) מחשש שייפגעו בקידומם. פתרון אפשרי הוא להעניק ללשכה משקיף בוועדה, או לקבוע שעורכי הדין מטעם הכנסת ימונו בהתייעצות איתה. אפשר גם להותיר את נציגיה בוועדה לצד הוספת עורכי הדין שימנו הח"כים. ההצעה: יידרש רוב של חמישה מקרב חברי הוועדה לבחירה בכלל הערכאות. בערכאות הנמוכות הרוב יהיה חייב לכלול לפחות חבר קואליציה אחד, חבר אופוזיציה אחד ושופט אחד. נציגי בית המשפט העליון בוועדה לא יוכלו להטיל וטו על בחירת שופטים לבית משפט זה כאשר יתגבש בוועדה רוב לכך. מינוי שופט לבית המשפט העליון ידרוש תמיכת לפחות חבר קואליציה אחד וחבר אופוזיציה אחד.

המשמעות היא שלא תהיה בחירת שופטים ברוב קואליציוני, ובד בבד לא תהיה בחירת שופטים ברוב שאינו כולל אף נציג מטעם הקואליציה. בהתחשב בתפקידי בג"ץ, לרבות ביקורת שיפוטית על חקיקה, נכון שבסיס ההסכמה לערכאה זו יורכב מנציגי קואליציה ואופוזיציה. כאן יש הטעיה. כיום אומנם יש לשופטי בית העליון "וטו" בבחירה לערכאה זו, אך הוא תוצאה של תיקון שיזם סער עצמו לפני מספר שנים, ולפיו יש צורך בשבעה קולות למינוי שופט לעליון. ההצעה כעת היא למעשה לחזור למצב הקודם, עם שני שינויים: בלי נציגי לשכת עורכי הדין ועם יותר נציגים פוליטיים; לאופוזיציה יהיה וטו אם הקואליציה לא תגיע להסכמה עם השופטים. זהו מצב שאמור לעודד הסכמות, אבל גם עלול להוביל לשיתוק (ובכך נעסוק בהמשך). יש היגיון בכך שלא ייבחר שופט שלא יזכה לתמיכת אף נציג מהקואליציה, גם אם יש לזה ריח פוליטי. מאחר שהכנסת היא הריבון, אין זה סביר שמינויים כה חשובים ייעשו בניגוד לדעת הרוב בה. יש לקוות, כי המנגנון המוצע – שהוא מסורבל במידת-מה – לא יוביל לשיתוק בבחירה לערכאות הנמוכות; הרבה מאוד יהיה תלוי ברצון הטוב ובתום הלב של כל חברי הוועדה. ההצעה: על-מנת למנוע שיתוק בהעדר הסכמות על מינויים לעליון, במקרה בו ישנם שני תקנים פנויים וחלפה שנה ללא מינוי, יופעל ההסדר הבא: נציגי הקואליציה/האופוזיציה יציגו כל אחד שלושה מועמדים – מהם יבחר הצד השני (יחד עם נציגי השופטים) אחד. מנגנון זה עלול לעודד את חברי הוועדה, ובמיוחד את שר המשפטים העומד בראשה, למנוע בחירת שופטים לעליון במשך שנה, כדי שיוכלו לכפות לפחות מועמד אחד שלהם, גם אם כל המועמדים שיציגו לא יהיו ראויים (אובייקטיבית או סובייקטיבית). לוין למעשה מכניס כאן חלק מהצעת הפשרה שנדחתה בידי השופטים, ושמטרתה הברורה הייתה לקדם לעליון אחד מיוזמי הרפורמה. מנגנון טוב יותר יהיה בו השופטים הם שיציגו שלושה מועמדים לכל צד. אפשרות נוספת היא לחייב לבחור את שופטי העליון לפחות חצי שנה לפני שמתפנה תקן, ולקבוע שאם הדבר לא ייעשה – תוארך בשנתיים כהונתו של השופט הפורש; זה יהיה תמריץ להימנע ממבוי סתום. ההצעה: ייקבע בחוק כי נציגי הכנסת בוועדה יהיו אחד מהקואליציה ואחד מהאופוזיציה. זאת, בניגוד למצב הקיים בו החברות חוצת המחנות אינה מוסדרת ואינה מובטחת. תיקון חשוב מאוד ומבורך, שחבל שלא נעשה לפני זמן רב. ההצעה: התיקון יהיה פרוספקטיבי וייכנס לתוקפו החל מהכנסת הבאה. הצעה נכונה המונעת את שינוי כללי המשחק תוך כדי המשחק, אם כי לא ברור מה יקרה עד הכנסת הבאה בתחום המינויים לבית המשפט העליון. כבר כיום חסרים שלושה שופטים ובעוד שמונה חודשים יחסרו ארבעה. כמו-כן, מוטב לקבוע שיהיה צורך באשרור פוזיטיבי של השינויים בידי הכנסת הבאה, כך שמהלכים כה חשובים יזכו לאשרור בזמן אמת – או שהקואליציה הבאה תוכל לשנות אותם.

ההצעה: יקודם חוק יסוד החקיקה שיקבע בין היתר את ההסדרים הנוגעים לחוקי יסוד. הגיע הזמן. יש חוקי יסוד הקובעים כיצד מתנהלת הרשות המבצעת וכיצד פועלת הרשות השופטת, אך אין חוק יסוד המסדיר את התפקיד החשוב ביותר של הרשות המחוקקת. במסגרת זו מן הראוי לבחון שריון של כל חוקי יסוד הקיימים והעתידיים, כך שיהיה צורך ברוב מיוחס כדי לשנות אותם. חוקי יסוד יעסקו בנושאים מוגדרים בלבד: זהות המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי ואופיה הדמוקרטי, זכויות האדם וסדרי המשטר. לכאורה הצעה נכונה, המיועדת למנוע מן הקואליציה להעביר כל דבר בחוק יסוד שיהיה חסין מפני ביקורת שיפוטית. אולם, בכך אין די, משום שעם קצת יצירתיות – אפשר להכניס הרבה מאוד תחת הכותרות הללו, כולל פגיעה בחופש הביטוי והמחאה, בחופש העיתונות, בזכויות אסירים ועוד ועוד. ההצעה: הליכי החקיקה של חוק יסוד, תיקונו או ביטולו יהיו שונים מחקיקת חוק רגיל ויבטיחו שלא ניתן יהיה לחוקק חוק יסוד במחטף או בשל דרישות קואליציוניות. מוצדק לחלוטין, ודאי לנוכח הקלות הבלתי-נסבלת בה חוקי יסוד משתנים בשנים האחרונות. כאן תהיה חשיבות עצומה לפרטים: האם יהיה צורך בארבע קריאות? איזה רוב יידרש? האם יהיה צורך באשרור הכנסת הבאה? האם יהיו דרישות מחמירות יותר לביטול/שינוי מאשר לחקיקה ראשונית? ההצעה: לא תהיה ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד, למעט חוקי יסוד הפוגעים בשוויון בבחירות שיוכלו להיפסל ברוב של שלושה רבעים משופטי בית המשפט. זהו החלק הפסול בהצעה. בבג"ץ עילת הסבירות קבעו 12.5 מבין 15 השופטים (כולל רוב השמרנים ושופט אחד שסבר שזה רק בנסיבות קיצוניות), כי לבג"ץ יש זכות לפסול חוק יסוד בשל פגיעה ביסודות המשטר והשיטה. בלי ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד – ניתן יהיה לפגוע באמצעותם בצורה קשה בזכויות יסוד ובעמודי התווך של המדינה היהודית והדמוקרטית. ההצעה: ביקורת שיפוטית על חקיקה ראשית תיעשה רק על-ידי בית המשפט העליון, והרוב הדרוש לפסילה יהיה לפחות מחצית מכלל שופטי בית המשפט העליון. הרכב לעניין זה יהיה מתשעה ומעלה. החלק הראשון סביר לגמרי. החלק השני לא ברור: בבית המשפט העליון יש (או אמורים להיות) 15 שופטים. מחצית היא שמונה מהם. האם יהיה צורך ברוב של שמונה בכל הרכב, גם אם הוא יהיה בן תשעה שופטים? האם הרוב הוא תמיד שמונה, או מחצית ממספר השופטים בפועל? בכל מקרה, זהו תנאי דרקוני מדי, העלול לאיין את הביקורת השיפוטית על חקיקה ראשית בכלל (ולא רק על חוקי יסוד) ולהעניק זכות וטו למיעוט. גם היבט זה של ההצעה הוא פסול. ההצעה: יחוקק חוק יסוד שיהפוך לזכויות חוקתיות את זכויות האזרח בהליך הפלילי (חקירה ומשפט). בעיקרון זהו צעד ראוי, אך הפרטים יכריעו. יש להקפיד על איזון נכון בין זכויותיהם של חשודים לבין זכויותיהם של קורבנות עבירה והציבור בכלל, ולמנוע מצב בו החוטא ייצא נשכר בשל הגנת יתר עליו.