"זה אינו הסוף. זהו אפילו לא תחילתו של הסוף. אבל, אולי, זהו סוף ההתחלה" – אמר וינסטון צ'רצ'יל ב-10 בנובמבר 1942, שבוע לאחר נצחונה של בריטניה בקרב אל-עלמיין, התבוסה הגדולה הראשונה של גרמניה הנאצית. כמו בהרבה מקרים אצל האדם הדגול הזה, זה היה לא רק ניסוח מבריק, אלא גם ניתוח מדויק של המציאות. אל-עלמיין, וחודשיים לאחר מכן סטלינגרד, היו נקודות המפנה במלחמה – אבל עד הניצחון נדרשו עוד שנתיים וחצי של קרבות, מיליוני קורבנות והרס נורא.
עסקת החטופים איננה אפילו הסוף של הפרק האיום הזה בתוך הספר האיום הזה של מלחמת חרבות ברזל. כל עוד יש חטופים, חיים ומתים, בידי חמאס – הפרק הזה לא הסתיים, ובכלל לא ברור האם ומתי ואיך יסתיים. בוודאי שהמלחמה לא הסתיימה, משום שהממשלה איננה מציבה תוכנית אסטרטגית ליום שאחרי, וממילא אינה מנחה את צה"ל מה לעשות כדי לאפשר לממש אותה.
זה קורה שוב מסיבות פוליטיות אישיות של נתניהו, ולא רק משום שסיום המלחמה משמעותו שאין תירוץ להימנע מחקירה וללכת לבחירות. התוכנית הסבירה ביותר היא לשלב בצורה כלשהי את הרשות הפלשתינית (וזו הזדמנות מעולה לשנות אותה מן היסוד) ואת מדינות ערב. אבל בן-גביר ושות' לא מוכנים לשמוע על הרש"פ, ואילו מדינות ערב ידרשו חצי הבטחה למסלול מעורפל למדינה פלשתינית, ועל זה בכלל אין מה לדבר מבחינתם.
במקרה הטוב ביותר המלחמה תגווע לה לאיטה, ולבטח לא תסתיים בניצחון מוחלט – צירוף מילים חלול מיסודו שמעולם לא תורגם לתוכנית פעולה. אבל אולי בכל זאת תיווצר כעת דינמיקה שתוביל ל"ושבו בנים לגבולם" בכל המובנים: החטופים למשפחותיהם, החיילים לבתיהם והמפונים ליישוביהם. כן יהי רצון.